קשה לסדר את המחשבות למשהו קוהרנטי. הדמעות, דפיקות הלב, האדרנלין המטורף מקשים על הריכוז. לא אשקר, יש מצב שגם האלכוהול תורם לכך. הפעם האחרונה שבכיתי ככה הייתה בלידה של הבן שלי, וגם אז זה היה פחות מותח ודי ידעתי איך זה ייגמר בסוף. עכשיו ההיסטוריה מתערבבת בראש ויוצרת מיקס בלתי אפשרי של עבר והווה. הניצחון הזה יותר גדול מהגמר בישראל? יותר היסטורי מהגמר הראשון בבלגרד? יותר מהדהד מהגמר השני הרצוף ב-2005? כן, כן וכן.
זו ככל הנראה הקבוצה החלשה ביותר מבחינה מקצועית שלקחה את גביע אירופה, וזה מה שהופך את ההישג הזה לבלתי נתפס. בתוך יומיים מכבי ניצחה שתי קבוצות שמבחינה איכותית טובות ממנה בכמה וכמה רמות. אבל כשזה מגיע למשחקים החשובים, אף אחד לא יכול להתחרות עם האופי, הווינריות, החוסן המנטלי, חוסר הוויתור והסירוב להיכנע. ובמילה אחת: מכביזם.
דיוויד בלאט מיצב את עצמו עם הזכייה כמאמן גדול יותר מפיני גרשון. נכון, לגרשון יש שני גביעי אירופה יותר, אבל הוא עשה את זה עם סגל בכיר, עם שחקנים גדולים, כוכבים אירופאים. בלאט עשה את זה עם ריקי היקמן. אם למישהו היה ספק לגבי עתידו של בלאט במועדון הצהוב, הגביע הזה כנראה סוגר את הגולל סופית: לבלאט אין מה לחפש יותר במכבי. האיש השיג בכדורסל האירופאי את מה שאפשר לבקש: מדליית זהב עם נבחרת רוסיה באליפות אירופה, מדליית ארד באולימפיאדה עם אותה רוסיה, אליפויות וגביעים בישראל ובאירופה, ועכשיו הזכייה ביורוליג. אין ולא היה מאמן ישראלי עם רקורד כזה. נקודה. גם באירופה לדורותיה אפשר לספור את המאמנים האלה על כף יד אחת. התואר האירופאי הבא של בלאט יהיה עם קבוצה אחרת, ותואר שלישי סביר שלא יהיה, כי בלאט כבר יהיה ב-NBA. הוא יעזוב ולא יסתכל לאחור אפילו לרגע.
ואם כבר אני מנהל קבוצה בליגה הטובה בעולם – אני מחתים עוד היום את טייריס רייס. איזה שחקן. איזה קילר. לא רואה אף אחד בעיניים. ואיזה נשמה גדולה. האיש שמגדל לבדו את בנו בן ה-8, שהולך אחריו לכל העולם. החיבוק של רייס הקטן לאבא בסוף המשחק היה אחד הדברים הכי מרגשים שנראו בטלוויזיה. כן, אפילו יותר מהפרידה של דיירי האח הגדול מאורטל גושן.
מה כבר אפשר להגיד אחרי שאפילו שמעון פרס אמר בשיחת הטלפון לבלאט שהלב שלו בקושי עמד בזה. ומדובר בלב שראה ניצחונות גדולים כמו זה של נבחרת ישראל על נבחרת עמלק. והתצוגה הזו של הקהל. מה הייתה כל אירופה אם לא הצבא הצהוב? איזה מין אירוע היה הפיינל פור עם בקושי שליש אולם מלא? האוהדים האלה נושאים את היורוליג על הכתפיים. השלטון המוחלט ביציעים הזכיר יותר מהכל את הפיינל פור בפריז ב-2001. אווירה ביתית שבמסגרתה אפילו הטרמפיסטים הקבועים של נוקיה מעודדים כאחרוני האספסוף. רק לקנא.
מחר כבר יתחילו הדיבורים על העונה הבאה והבנייה המחודשת שוודאי תצטרך להיות. והיי – עוד נשאר לקחת את האליפות בארץ, וכאן מכבי לא האנדרדוג שמחפש לעקוץ את האריות העשירים, אלא מסתובבת עם מטרה ענקית על הגב. אבל זה יהיה מחר, ועכשיו למי אכפת מהעתיד.
הראש מסוחרר, הרגליים רועדות, הלב מאיים להתפוצץ. פאקינג אלופי אירופה! תגידו, מה עושים עם כל האושר הזה?