בסופו של דבר, למרות שעל הנייר מכבי לא הייתה צריכה לעבור את הסדרה ולהגיע לפיינל פור, ההדחה ע"י פנרבחצ'ה/אולקר היא עדיין אכזבה. אכזבה, כי לא הייתה סיבה להיות מטואטאים 3:0, והצהובים היו שווים לפחות ניצחון אחד. אכזבה, כי התרגלנו שעם הגב לקיר הקבוצה מתעלה, לא משנה באיזו שנה ומי בסגל. אכזבה, כי אתה פאקינג מכבי תל אביב והרצון לנצח כל משחק הוא בדי.אן.איי שלך.
אז זו אכזבה, אבל לא כישלון. צריך לשים דברים בפרופורציה: הצלבה זה המקום הריאלי של מכבי. הזכייה ביורוליג בשנה שעברה הייתה החריג, היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. כישלון יהיה לא לקחת אליפות בארץ. אגב, תרחיש לגמרי לא דמיוני.
גיא גודס לא מתאים
גיא גודס הוכיח בסדרה הזו שהוא לא מתאים למעמדים גדולים כאלה. לאורך כל העונה הוא קופא ברבעים האחרונים ובמקומות בהם צריך לקבל החלטות מכריעות, על סף אי תפקוד בניהול המשחק. זו לא רק ההתקפה האחרונה בהארכה שנראתה בערך כמו כל העונה: משהו מאולתר שנתקע ומסתיים בכלום. אלה גם הדברים הקטנים יותר. למשל העובדה שהמאמן הצהוב בקושי מגיב לשריקות לעבירות שנשרקו או לא נשרקו ולא מנסה להפעיל לחץ על השופטים, כמעט אפאתי. למשל, שנייה למחצית, כדור חוץ למכבי מתחת לסל בהתקפה, המאמן לא מסמן תרגיל. למשל, באחת הפעמים בהם השופטים הלכו להתייעץ ליד המוניטור, אוברדוביץ' קרא אליו את השחקנים וניצל את ההזדמנות למיני פסק זמן. השחקנים של גודס נשארו באמצע המגרש בחוסר מעש. לא מיני ולא פסק זמן. קבוצה מקופלת.
במקביל, בימים האחרונים לאט לאט התחיל לברוח לגרשון הפיני, עם כמה התבטאויות לתקשורת המקומית ובעיקר הזרה, שלא עולות בקנה אחד עם הסולידריות המושלמת שהוא הפגין עם הבוס הישיר שלו במהלך העונה. הנה הימור לא כזה פרוע: גרשון לא יהיה עוזר מאמן מכבי בעונה הבאה.
עדיין הקבוצה של המדינה?
כאב ראש כאב ראש כאב ראש. החיכוכים בין הפדרמנים, הרקנאטים והמזרחי לבין הצוות המקצועי סביב החתמות השחקנים היו השנה גלויים לכל. בעלים שמסרבים לשחרר יכולים להוות בעיה אם הם מתעקשים לעשות מיקרו-ניהול לכל אספקט בקבוצה. הנהלה צריכה להגדיר תקציב ולהתוות מדיניות, ולסמוך על המנג'ר/מאמן שיעמדו בהם, לא להכתיב פרסונלית את השחקנים שיהיו או לא יהיו בקבוצה.
ובכלל – עד כמה באמת חשוב הצביון הישראלי למי שפעם הוגדרה "הקבוצה של המדינה"? כי נגיד בדקות האחרונות של המשחק מול פנר/אולקר, כולל כל דקות ההארכה, לא היה על המגרש ישראלי אחד לרפואה, ולא נראה שזה הפריע למישהו או גרם לבנאדם אחד בקהל לעודד פחות.
מעמד הביניים של יד אליהו
מעמד הביניים של הקהל בהיכל הולך ונשחק עד נעלם. בשנים האחרונות נוצרו שני מעמדות מובהקים. החבר'ה הצעירים שבאים לתת עבודה, ואוהדי ההצלחות שמכונים בלעג "הפרוות והרולקסים" שלא ממש טורחים לעודד וכשהם כבר קמים מהמושב, זה בדרך כלל כדי לבקש ממי שלפניהם שיישב. זה קהל שחושב שחייבים לו משהו, שמגיע לו משהו, שבכמה אלפי השקלים הטובים שהוא שילם עבור המנוי, הוא העלה את תרומתו למאמץ המלחמתי, ועכשיו שישחקו הנערים לפניו בזמן שהוא אוכל סושי ולוגם אספרסו. רק במקרים נדירים, כמו בהארכה אמש, יד אליהו מרגיש כמו בימים הטובים שבהם 10,000 איש נשמעו כמו 100 אלף.
האנשים שהיוו פעם את חלק הארי של האוהדים מתקשים לעמוד במחירי המנויים שממשיכים לעלות ומכבי מאבדת שדרה חשובה ודורות המשך. ככל שהאולם ימשיך להיות ידידותי בעיקר כלפי העשירים, נמשיך לראות "אוהדים" נוטשים בחלק מהמשחקים כמה דקות טובות לפני הזמן. לפחות נחסך מהם הצורך לבטל את מסיבות ערב יום העצמאות לטובת משחק רביעי בסדרה. לא בטוח שכולם עצובים מזה.