לפעמים הדבר הכי מפחיד בעולם הוא עמוד בעיתון של סוף השבוע. ביום שישי האחרון הופיעה בעיתון "ישראל היום" תמונה של פטריה גרעינית ועליה תוצאות סקר. השאלה שנשאלו משתתפי הסקר הייתה “האם לדעתך נקיטת צעדים על ידי מדינות המערב תמנע מאיראן לייצר נשק גרעיני?”. 48.6 אחוזים מהמשיבים ענו "לא", 41.3 השיבו "כן" ו-10 לא ידעו להשיב.
כאשר הראתה לי חברתי את העמוד ושאלה אותי מה השיבו רוב הנסקרים, השבתי מיד "כן". איך יכולתי לטעות ככה? כל אחד מהמספרים נרשם בתוך פס של צבע. הפס הכחול, פס ה-”כן", בו רשום היה המספר 41.3 היה ארוך כמעט פי שלושה מהפס הירוק, בו נרשם המספר 48.6. הוא גם הוצב בראש הרשימה, בעוד הקו האדום, הקצר, בו נרשם המספר 10, מצוי היה בתחתיתה, כך שהמוח קטלג בטבעיות את ה"כן" כנתון הגבוה ביותר. העין רפרפה, קלטה שהעם תומך באופן חד משמעי בהתערבות צבאית באיראן ונעה הלאה.
יתכן שנפלה טעות, אבל אני לא מאמין שנפלה טעות. בשבוע שחלף קראתי כמה גיליונות של אותו עיתון, שבעבר שימשתי כתבו ומבקר התיאטרון שלו, והתחלחלתי מתופעות דומות. התחלחלתי – כי ישראל היום, ההולך ומקצין במניפולציות שאותן הוא מפעיל על קוראיו, אינו חריג במרחב התקשורת הישראלית, וכי עם כל מהלך נוסף בניסיונה של הממשלה להעביר את התקשורת ברלוסקוניזציה, כך הוא נעשה פחות ופחות חריג.
השקרנים יהיו שקרנים
כשמדברים אתנו על הצרת דרכה של התקשורת, על חוק ההשתקה, על השתלטותם של קולות תומכי נתניהו על הערוץ הראשון או על מעריב, על ניסיונו של משרד ראש הממשלה להעביר לחיקו את הטלוויזיה החינוכית ועל ניסיונות ליירט קולות ביקורתיים כמו אלה של רביב דרוקר או קרן נויבך, מדברים על השרשת השקר. השקרנים יהיו שקרנים כך או כך. אין שום דבר מפתיע בהנהגה צינית ואגואיסטית שמוכנה למכור לציבור כל לוקש ובלבד שתשמר את עוצמתה.
הנהגה כזאת היא רק חציה של הבעיה. חציה האחר הוא אני: זה שחשב ש"כן" הייתה דעת הרוב ואפילו לא חקר בעניין עד שהתרתה בו חברתו. הציבור מוכן ומזומן לתקן את תפישת העולם שלו בהתאם לתכנים אותם תספק לו התקשורת המחונכת מחדש. הוא שמח תמיד לוותר על השאלות, כי כואב לשאול שאלות ובעיקר כואב ללמוד מהתשובות שאנחנו מרומים.
הפסיכולוג החברתי האמריקני ג'ון ג'וסט הגה באמצע שנות התשעים את המושג “הצדקת המערכת". הוא הסביר באמצעותו את תיקוני-המסלול הרעיוניים אותם אנו מבצעים, כדי לא להתענות בתחושה שדופקים אותנו מלמעלה. זהו רק אחד מכמה מנגנונים המקלים עלינו להכיל שקרים ומניפולציות כחברה. ג'וסט נישא על כתפי ענקים: כבר ברומן “1984” אותו פירסם ג'ורג' אורוול חצי מאה קודם לכן, ניתנת דוגמה נפלאה לתיקון מסלול רעיוני.
גיבור הרומן, וינסטון, העובד בעיתון יומי במדינה טוטליטארית, לומד כי הקצבת השוקולד לאוכלוסייה ירדה משלושים גרם לעשרים גרם. הוא מונחה לכתוב בידיעה לקוראים כי הקצבת השוקולד "עלתה לעשרים גרם”, מבלי להתייחס לגודל ההקצבה הקודם, שהיה כאמור, רב יותר. וינסטון עושה כפי שהונחה והידיעה מופיעה בעיתון, זמן קצר לאחר מכן הוא נתקל במכר שמשוחח איתו בשמחה כנה על הקצבת השוקולד שגדלה.
אסור לנו לתת לטמטמת להשתלט
עבורי, זו הייתה הסצנה המפחידה ביותר בספר. אין דבר מצמרר יותר משקר שכולם מאמינים בו, כי כולם רוצים להאמין בו. אנחנו עומדים בפני תקופה בה שקרים כאלה יהיו נפוצים להפליא. קל יהיה למכור אותם, לקעקע אותם, לקבע אותם. ההתפתחויות האחרונות מאלצות אותנו להנמיך את ציפיותינו מהתקשורת ולהתכונן לשיח ישראלי אחר מאוד.
מי שיצא אל התקשורת הזרה והאלטרנטיבית ויגלה תכנים חופשיים וביקורתיים יותר, ימצא את עצמו ניצב מול ישראלים שהואבסו בשקר אינטרסנטי ושלמדו לחבק אותו. קשה יהיה להתווכח איתם, כי הם ראו את האינפוגרפיקה בעיתון, כי הם קיבלו את נתח האמת מן הממשלה ובכלל לא שמעו על נתח האמת שאותו לא רצתה הממשלה לחלוק.
הציבור הישראלי, שכבר אוכל מניפולציות, חייב להתייצב ללא דיחוי וללא פחד בפני המניפולציה הטוטאלית. מנהיגיו מנסים להרדים את כלב השמירה של הדמוקרטיה, המגן עלינו מפני כל מה שאנחנו לא רוצים להפוך להיות. כאשר אנחנו נאבקים על חופשיותה של התקשורת אנחנו נאבקים בסכנה ממשית של אובדן חרות המחשבה. אסור לנו לתת לטמטמת להשתלט. אסור לנו ללגום בשתיקה את פסי הצבע הכחול. אסור לנו ללמוד להנהן.