הלכנו לאכול מעדנים טריפוליטאים אצל עצמון בפרדס כץ. בדרך למסעדה מתגלגלת אשפה ברחובות, השיכונים מתפוררים ולא נראה שלמישהו אכפת במיוחד מהשכונה הזאת, אחת מהשכונות העניות בכל גוש דן.
אצל עצמון מתנגן הרדיו, וברדיו מתעסקים כולם בשכונה אחרת: שכונת האולפנה בבית אל. השיחה סביב צלחות הקוסקוס והמרק צינית למדי. הלקוחות הקבועים מבינים שתשומת לב שראוי היה להפנות למצוקתם הולכת למקום אחר. אבל הציניות הזאת אפשרית בין היתר כי אנחנו מגיבים לשידור ברדיו, הרי תמונות שכונת האולפנה בעיתון ובטלוויזיה גוררות תגובה שונה, גם מכותב שורות אלה.
מראה של בית דו קומתי שמעליו גג רעפים הוא מוחשי, סמלי, ומחייב אותנו להתמודד עם מחסומים עמוקים. הם עמוקים כל כך, שהריסת בתי האולפנה ירדה במידה רבה מעל הפרק והתחלפה באפשרות "לנסר" אותם ולהעביר אותם בשלמותם לנקודה אחרת, כפי שעושים לבתים היסטוריים. בתי שכונת האולפנה אינם הסטוריים כלל ועיקר, אבל כמו בתים היסטוריים - הם מקודשים, מעצם היותם בנויים בגדה המערבית, מעצם היותם מקושטים בגגות רעפים.
מה בין אדריכלות לשכנוע הציבור? כיצד יוצרים מצב בו אנו מקבלים את ההמולה סביב שכונת האולפנה כמובנת מאליה, ממש כפי שאנחנו מקבלים את ההתעלמות ממצוקתן של השכונות? הרי הרס של כמה בתים שנבנו על קרקע פרטית גנובה לא מעמיד את מפעל ההתנחלות בסכנה. בית אל נותרת על עומדה ואיש אינו מאיים לפנותה. האיום אינו ריאלי אלא רגשי, ואת הרגש מצית מראה שהוא התגשמות חלום: מראה גג הרעפים.
זה סמלו של החלום הציוני. הרי כך נראים גגות בתי הקיבוץ או המושבה האידילית, שמגדל מים מתנשא מעליהם. זה גם סמלו של החלום הבורגני: בית צמוד קרקע עם גינה. ראינו בתים כאלה נהרסים בימי פינוי גוש קטיף וזה כאב לנו. כיום קשה לנו אפילו לדמיין אותם מנוסרים ומועברים למקום אחר בשלמותם. הרס גגות בלי רעפים, כמו אלה של הכפר אל-ערקיב הסמוך לבאר שבע שהוחרב שוב ושוב בשנים האחרונות, אנחנו מקבלים בקלות רבה פי כמה. הוא נראה לנו טראגי פחות. אין בו, למראית עין, חורבן של חלום.
תודה לטורקים
הרעפים האדומים, רעפי "טרה קוטה" לא הגיעו לכאן עם הציונות. הם מתנתם של הטורקים, שעריהם נראות עד היום אדומות כשהן מצולמות מן האוויר. בתים עותמאנים ישנים נושאים גגות כאלה בירושלים, ביפו וברמאללה. גם הטמפלרים אהבו גגות רעפים. הם יבאו אותם מגרמניה הצוננת, שבה גג נטוי מנע הצטברות של שלג נמס ודליפה לתוך הבית, ובמקביל הקל על חימומו בחורף.
הפלסטינים לא מיהרו לאמץ את האופנה. בתי הכפר והעיר המסורתיים של הארץ (גם בתי היהודים) היו באופן מסורתי גגות שטוחים, מקושטים לעיתים בכיפות. בראשית ימי המדינה היה גג הרעפים כמעט עניין בלתי מוכר, אבל כל זה השתנה עם המעבר מכלכלה סוציאליסטית לכלכלת הון. מאז גג הרעפים נשאר סימן לשגשוג כלכלי עבור הישראלים. בית עם גג כזה הוא "וילה". ווילה משמעה היפוכו של השיכון הקובייתי בו גדלו רבים כל כך מאיתנו.
לא כולם מקבלים פיצוי
תושבי פרדס כץ גרים ברובם בשיכוני "קופסאת נעליים" עלובים, נטולי גג רעפים. כאשר אנחנו רואים תמונה של שיכון כזה, באופן מיידי אנחנו חושבים שהעוני הוא מנת חלקם של תושביו.
מה גרוע יותר? הרס בתי שכונת האולפנה, לאחר שדייריהם הוצאו מהם, או הזנחתה הפושעת של שכונת פרדס כץ, הכוללת את הזנחת דייריה? פרדס כץ מוזנחת מזה עשרות שנים ומבלי שיקדיש לכך "ידיעות אחרונות" את ארבעת עמודיו הראשונים. הפגיעה היא פגיעה אנושה, מתמשכת, כואבת. אין צורך לשנות חוקים כדי לבצע אותה. היא חוקית. מותר להתעלם מציבורים שלמים במדינת ישראל, כל עוד הם לא נושאים את הסמל המחייב תשומת לב.
הנה האמת שאותה אנחנו מאמצים בעוורון: שכונה עם גגות רעפים - אסור להרוס או להזניח. שכונה של שיכוני קופסת נעליים - אסור להרוס אבל מותר להזניח. שכונת פחונים של בדואים באל-ערקיב - מותר להרוס ולהזניח. איש לא יעתיק אותו באמצעות ניסור. איש לא יארגן לתושביו פינוי פיצוי או ישריין עבורם קראווילה, ודאי שאיש לא יחוקק חוק שיגן עליהם ועל המעט שיש להם. הם נאלצים לעבור להתגורר בבית הקברות של כפרם, שרק הוא מהווה סמל חזק מכפי שיפגעו בו.
אנחנו חיים במרחב מוזר של סמלים ואשליות, שבו לצבע של גג או לעיגול סרוג המונח על הקרקפת יש משמעות רבה יותר מאשר לכבודם של כל בני האדם באשר הם. מרחב שבו אנחנו מוכנים לשנות את חוקינו לטובת בתים באופן שבטווח הארוך יפגע בנו כבני אדם. פרשת שכונת האולפנה מציבה בפנינו מראה עצובה. טוב נעשה אם נעמיק להביט בה ונלמד משהו על עיוותי התפישה שלנו.
>> הטור הקודם שלי: חייבים לחזור לרחובות
>> נמאס משלישיית הימין הקיצוני