כבר כמה ימים אני בחומס: חומס של הדמיון, חומס של הכותרות, חומס של סרטוני היוטיוב המוברחים, חומס של הדם בלילה, חומס של הקטל הבא מן הגגות, חומס של חוסר הרחמים וחוסר האונים. זה לא מקום פורימי במיוחד להרבות בו שמחה משנכנס אדר, אבל מה לעשות. זה קורה וזה קורה עכשיו, בארץ שכנה.
מצד אחד, נוח באופן מיוחד להביט באירועים הסוריים כישראלי. סוריה נמצאת מעבר לגדר. היא נחשבת "מדינת אויב", ואיש לא מצפה מאיתנו להתערב בנעשה בה. נהפוך הוא. כשפניתי לידידה פלסטינית המארגנת תמיכה בקורבנות הטבח ממקום מגוריה בשבדיה. היא הודתה לי מעומק ליבה אבל הביעה חשש שגורמים מסוימים יטילו דופי בתרומה ישראלית ושהיא תמנע סיוע ממקורות אחרים.
מצד שני, כל כך קשה לעמוד מנגד, שאפילו קולות מפתיעים, רשמיים, נשמעים כאן בנידון. אמנם גינוי רשמי לקטל לא נשמע, אבל אמש התפרסם שמשרד החוץ הציע לארגון הצלב האדום לתרום עזרה הומניטרית באמצעותו, ובימים האחרונים הודיע הרמטכ"ל בראיון שישראל תפתח את גבולה לפליטים עלאווים במידה והשלטון יפול והם ימצאו את עצמם רדופים (למה רק הם? כבר עכשיו ישנם פליטים מרובים והם אינם פחות אנושיים מן העלאווים).
למי שאינו שר חוץ ואינו רמטכ"ל, לא נותר אלא לחלום על זה בלילה. חלמתי שאני מטפס על חרמון מושלג ומכתפו, שבשליטת ישראל, מביט על פסגתו, שבשליטת אסד. יש שם אנטנות של מוצב סורי ומין שלט ענק עם סמל הרפובליקה ואני אוכל תפוח מסוכר ממג'ד אל-שמס ותוהה האם מותר לי ליהנות כל כך כשדברים נוראים מתרחשים כל כך בסמוך.
תקדים המלך חוסיין
בבוקר הציקה לי מחשבה אחרת. מה יקרה אחרי שוך הזוועה? הכותרת באינטרנט זעקה שהמורדים נסים מחומס, כלומר שההתנגדות הולכת ונשברת ושאוכלוסיית העיר, ובעצם הארץ כולה, תופקר בקרוב לניצחון של העלאווים ותומכיהם. אני תמה איך יתייחס העולם לאסד אם ישוב ויכהן באין מפריע בארמונו הדמשקאי. האם ינהגו בו כמנהיג לגיטימי שדיכא מרד? האם כשיגיע לניו יורק לכבוד מליאת האו"ם, יישא הבלבוי את מזוודותיו לסוויטה הניבטת על רחוב 42? האם אחר כך ילחץ האיש ידיים עם מנהיגי יפן וסנגל כאילו כלום לא קרה?
לא חסרות דוגמאות כאלה מן העבר, אפילו כאן באזור. קחו את המלך חוסיין. במהלך "ספטמבר השחור" של 1970, אירוע קטל שנמשך עד יולי של 1971, טבחו כוחותיו באלפי פלסטינים. לפי הערכה פסימית, לא פחות מ-20,000 איש מצאו את מותם מידי צבא ירדן. איך אנחנו זוכרים את האיש הזה היום? נכון, כנהג המרוצים החביב ונמוך הקומה שהדליק סיגריה ליצחק רבין.
כמו אסד, גם חוסיין פעל מול התנגדות חמושה, ובשני המקרים היו אינטרסים זרים, אזוריים וגלובליים מעורבים בהתקוממות, אבל תגובה בלתי פרופורציונלית שמתדרדרת לפשעי מלחמה מזעזעים ולטבח באזרחים אינה דבר קביל בשום קנה מידה. מחריד אם כן לחשוב שהמתים יכוסו בעפר ועליו תלבלב השכחה, כמו בשורותיו של המשורר קרל סנדברג: "שנתיים, עשר שנים, ונוסעים שואלים את הנהג / מה המקום הזה? / איפה אנחנו עכשיו? / אני העשב. / תנו לי לעבוד".
קינה קטנה
אין מסקנות בטור הזה. הוא לא יותר מקינה קטנה, קטנה מאוד, אבל בכל קינה על חיים שנלקחו בחוסר צדק יש גם קריאה מוסרית. נשמעים כאן יותר מדי קולות שמשתמשים בזוועה הסורית כתירוץ לעידוד אלימות ישראלית. "עם כל יפי הנפש, לנו יש רק מסקנה אחת מכל זה", כתב לי חבר בפייסבוק, "אנחנו חייבים להיות בכל עת הבריון הכי מפחיד והכי חזק בשכונה המטורפת שבחרנו לחיות בה".
חס וחלילה. כדי להיות לבריון מפחיד יותר מהמשטר הסורי הנוכחי, עלינו לשפוך נהרות של דם שיטביעו את האזור כולו. המשימה שלנו הפוכה בדיוק. לאור הטבח שעבר העם היהודי ולאור היכרותנו עם ערכים של מוסר הומני וזכויות אדם, תפקידנו הוא להזדהות תמיד עם הנפגעים ולסייע לכך שקורבנם לא יימחה מהזיכרון. אם כל מה שניתן לנו לעשות הוא לקונן, נקונן, גם אם בצנע, גם אם ללא תוחלת, גם אם בחלום, עם תפוח מסוכר ביד.