עם הגיעי לירושלים במוצאי חג השבועות, נתקלתי בפשקעוויל מעניין למדי. הוא הדריך את העולים לכותל בחג השבועות מבעד לאילו שערים להכנס לעיר העתיקה: גברים דרך שער שכם, נשים דרך שער יפו. לא די עוד בהפרדת המדרכות.
אחר כך ראיתי את הגברים נכנסים דרך שער שכם, חבורה גדולה וצוהלת של חובשי כיפות סרוגות. אני אוהב חבורות גדולות וצוהלות בדרך כלל, אוהב את חג השבועות ושמח שהוא נוטע גיל בלבבות, אבל משהו בהילוכה של החבורה הזאת היה לא נעים לעין. צהלתם גברה ככל שקרבו לשער שכם וברור היה שבכוונתם להרעיש את השוק ולהראות מי הבוס. עם כמות המג"בניקים שהיתה פזורה בשטח לכבודם ניתן היה לכבוש לכבוד החג את עמאן.
המתח מוליד עוינות והעוינות מולידה שנאה
כשחונן הקב"ה את האדם בכמה שעות לפני הצגה בפסטיבל ישראל, טוב יעשה אם ינצל אותן כדי לגלות פינות חדשות בעיר העתיקה. באתי אל סמטאות הרובע המוסלמי חדור סקרנות ומיד אחז בי דכאון עמוק. זה התחיל בדגלים: מעולם לא ראיתי את הרובע המוסלמי מלא כל כך בדגלי ישראל. זהו הדגל שמייצג אותי ואת זהותי הלאומית, ובדיוק לכן כל כך כואב לי לראות אותו כאן, כי ברור לי מה משמעותו כשהוא מתנוסס בחולונות האלה. כל דגל מייצג התנחלות: התמקמות של שכנים שלא באו להיות שכנים טובים אלא להרחיק מכאן את דיירי השכונה הקודמים, מתוך תביעה לאומנית אגרסיבית שאינה מתחשבת במציאותה של ירושלים.
זוהי מציאות עדינה. הרובע המוסלמי הוא שכונה צפופה ומלאת חיים, ילדים משחקים ברחובות, מכולות קטנות רושמות על החשבון, בתי קפה נותנים לקשישים מקום להעביר בו את ימיהם במשחקי קלפים. גם אם המתנחלים אינם נוהגים באלימות, הם מביאים אלימות לשכונה בדמות נוכחות צבאית מוגברת ברחובות, עמדות על הגגות, מצלמות אבטחה, פחד והשפלה. מתנחלים זורעים מתח במקום שלא היה בו מתח, והם עושים זאת עכשיו בכל פינה בירושלים בחסות ממשלת נתניהו וראש העיריה ניר ברקת.
המתח מוליד עוינות והעוינות מולידה שנאה. צלבי קרס מרוססים על קירות קידמו את פניי כשפניתי לסמטה אחת, מכתימים את הצבע הלבן היפה שבו צבועים על פי המסורת קירות בתיהם של עולי הרגל למכה. ילדה קטנה, שטעתה וחשבה אותי למתנחל, נתנה בי מבט של שטנה. אני מניח שהוריה כבר יודעים להשפיל את עיניהם כשהם חולפים על פני יהודים, או שייכנסו לצרות. היא עדיין קטנה וחופשיה, חופשיה לזעום. אחיה הגדולים חשים אולי חופשיים לשנוא, אולי הם החושבים שהם יודעים משהו על משמעותו של צלב הקרס, ומחיים אותו על כל כיעורו.
זורעים הרס בירושלים ושנאה בתל אביב
אני מאשים את ברקת. אני מאשים את נתניהו. אני מאשים את הישראלים שנופלים קורבן לשקריהם ולתעתועיהם ולא מצילים את העיר בה נולדתי מגאות של שנאת חינם. רוצים דוגמה לתעתוע? הנה לכם: ח"כים מן הימין מגיעים לתל אביב, מתסיסים את תושבי שכונות הדרום לאלימות ומביטים בחדווה בבלגן שיצרו. כל עוד תתמקד המדינה בשנאה שזרעו בתל אביב, ישיחו רק מעטים בפעולות המסוכנות להפליא שמתבצעות ללא הפסק במזרח ירושלים ובשטחי הגדה. כך אפשר להשתלט עוד ועוד, להרוס עוד ועוד את מרקם החיים, להשתית עוד ועוד את המציאות הימנית הקיצונית שאינה מציעה עתיד לנו ולילדנו, אלא רק מלחמה.
הרובע המוסלמי הפך בעשורים האחרונים לשכונת עוני קשה עוד יותר משהיתה בעבר. פעולות הפיתוח של ראשית שנות השמונים נזנחו. המדרכות מתבקעות והחריצים שבין הרצפות המרוסקות מתמלאים באשפה. "החברה לפיתוח מזרח ירושלים", מי שאמורה לדאוג לשכונות אלה, לא מפתחת דבר. על מגרש הקט-רגל היחיד תלוי שלט של ארגון סעד זר. המוסלמים של ירושלים אינם בני אדם מבחינת הרשויות. הם אינם ראויים לתמיכה, לכיתות לימוד, לטיפוח מינימלי של מרחב חייהם. אפליה מולידה עוני; עוני מוליד תסכול; ותסכול, בנוכחות גורמים זרים הנתפשים כאיום, עלול להוליד אלימות. ראינו זאת היטב בשכונת התקווה.
יש כאלה שרוצים שירושלים תרתח, כי זה יצדיק עוד השתלטות ואפילו גירוש. לעת עתה גירשתי את עצמי מהרובע מבעד לשער האריות. עמדתי בבית הקברות המוסלמי הצמוד לחומה והבטתי מזרחה אל בית הקברות היהודי שעל הר הזיתים. כשאפיק נחל קדרון נחבא, הם נראים כמתמזגים, מתינו ומתיהם מתים באותה מידה ולא מתנחלים אלה בחלקותיהם של אלה. בירושלים של המתים עוד נשמר דו קיום. את זאת של החיים מעולם לא ראיתי רותחת כל כך. שקיעה כמו שריפה ירדה מעל שער הרחמים, ושמו נשמע פתאום מגוחך.
הימין דוחק את העיר הרגישה ביותר במזרח התיכון אל הקצה, בתקווה שעצביה יתפקעו. בסביבתה הוא נוהג בחוסר אחריות מעורר אימה ובינתים הוא זורע אש במקומות אחרים, כדי שלא נבחין במעשיו. טוב נעשה אם לא נסחף אחריו, אם לא נשנא ואם לא נסיר את עינינו מנקודות החיכוך העדינות שבהן תלוי עתידנו. "איכה יועם זהב, ישנא הכתר הטוב, תשתפכנה אבני הקודש בראש כל חוצות?" שאל המקונן התנ"כי. אסור לנו להרשות שמילותיו ישקפו טרגדיה נוספת.