זהו סיפור על שני סטטוסים בפייסבוק, שאחד הוא היפוכו של השני. האחד חובר בישיבה על מדרכה קרה באמצע הלילה, השני – איני יודע היכן חובר, אבל אני משער שלא על מדרכה. אחד חובר על ידי דפני ליף, השני עוסק בדפני ליף.
מעשה שהיה כך היה. במוצאי יום ראשון האחרון נפוצו שמועות ברשת על כך שאוהלים צצים בשדרות רוטשילד. זוגתי ואני יצאנו לברר הכצעקתה ואולי לתת כתף, אבל כשהגענו למקום לא מצאנו כלום, רק שלט בודד שכתוב עליו "צדק חברתי גם בחורף" נח גלמוד על ספסל.
יודעי דבר סיפרו שאוהל אכן הוקם שם, אבל אנשי המשטרה ועיריית תל אביב מיהרו להגיע וקנסו את בעליו ב-250 ש"ח. האוהל לא צץ סתם, אלא כמחאה על עוולות נוראות: מאהל שכונת התקווה, שאיכלס בעיקר חסרי בית, פונה בסוף השבוע. פעילים רבים ישבו במעצר כי ניסו להגן על תושביו מלהיזרק לרחוב. שניים ממחוסרי הדיור במאהל שוחררו למעצר בית, למרות שאין להם בית להיעצר בו. קודם היה להם אוהל, אבל העיריה לקחה אותו.
עמדנו שם, חשים חסרי ישע מול הכוחות המגנים על מנגנוניה החולים של מדינתנו, מנגנונים שכל כך ניסינו לשנות אותם בקיץ החולף, כשלפתע הופיע במורד הרחוב פרצוף מוכר מאותו הקיץ: זו הייתה דפני ליף, מלווה על ידי שני חברים. גם הם חיפשו אוהלים ומצאו שממה. סיפרנו להם את הסיפור המדכדך, ותכננו כבר להמשיך לדרכנו כיוון שבבירור לא קורה פה כלום. אבל ליף אמרה "טוב, בואו נשב כאן, נודיע לאנשים שיצטרפו ונראה מה יקרה". השעה הייתה קרובה לחצות. היה קר והיינו רק חמישה, אבל משהו במרץ שלה גרם לנו להתיישב על הבטון הקר ולהתחיל לצייץ ולהעלות סטטוסים.
בתוך חצי שעה היו שם חמישים בני אדם. בתוך שעה: מאה וחמישים. הם הביאו גיטרות, נרות וכמובן אוהלים. חמישה אוהלים הוקמו על השדרה. הגעגוע לקיץ היה חזק, והכעס כלפי שקרני השלטון עצום משהיה בקיץ. הסיירת הירוקה שברה את שביתת הרשויות ופירקה את האוהלים, אבל עד שפירקה היינו שם כולנו, כועסים ושמחים ונחושים, מבינים כמה קל יהיה להצית מחדש את אש המרד החשוב הזה בבוא שעת הכושר האמיתית.
צריך רק ארבעה אנשים ואייפון
למחרת הופיע הסטטוס השני בפיד שלי. חיברה אותו ידידה שלי (נקרא לה מורן), בחורה צעירה, אינטליגנטית ומיוחדת, שיש לה כל סיבה בעולם להתחבר למה שקרה בליל אמש. כך היא כתבה: "שמישהו יפתח לדפני ליף כרטיס ב-JDate או ירשום אותה לחוג קרמיקה או משהו. לבחורה יש יותר מדי זמן פנוי".
התמלאתי תרעומת. מילא לזלזל באדם נדיר שמראה רוח מנהיגות, אבל מה פשר הדיבור הפטריארכלי-שוביניסטי הזה על ג'יידייט? האם מורן באמת מחזיקה בתפישת עולם לפיה מקומה של אישה הוא בזוגיות משתיקה? (לצורך העניין, אין לי מושג האם ליף מצויה בזוגיות ואם כן – מאיזה סוג). גם אזכורו של "חוג קרמיקה" מעיד על התבוננות מזלזלת בנשים, ומצטייר שהן טובות רק לתפקוד כרעיה ולהסחת דעת בדמות מלאכת יד.
שרשור התגובות לסטטוס העלה שמרירותה של מורן מורכבת יותר. היא כועסת על כך שהמחאה לא נשאה כל פרי ומתמרמרת על התדרדרותה הגוברת של איכות החיים במדינה מאז הקיץ. אפשר בהחלט לבקר את ליף ואת ראשי המחאה על כך שלא תבעו תביעות ממוקדות יותר, אבל האשם בהשתקת קולו של העם נופל על השלטון ואליו צריך לפנות את חיצי הביקורת. במקום לקטר ולעלוב בליף, ידידתי יכולה לנהוג כמוה, לקום ולהנהיג מאבק שרוחו קצת אחרת. כל מה שנחוץ לשם כך הוא עוד ארבעה אנשים ואייפון.
אבל לא, זה לא יקרה. היא מעדיפה לצפות באח הגדול ולהאשים את ליף בבטלנות. היא לא היחידה שרואה דברים כך; מדובר בתופעה עצובה שבבסיסה שקר עמוק. באיזו בטלה מדובר? מהיכרותי עם מובילי מחאת הקיץ, הם עסוקים עד מעל לראש, נודדים ברחבי הארץ, מראים סולידריות עם הדמויות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, מיידעים אותנו בעוולות ונאבקים בהן פנים אל פנים. את הלילה שבו הוקמו האוהלים החדשים בשדרה בילתה סתיו שפיר בטיפול בנהלים בעקבות מעצרה במאהל התקווה. רק הבוקר, לפני זריחה, היא יצאה לתמוך במחוסרי דיור בקרית שמונה. אילו הייתה עוסקת בקרמיקה ודאי לא הייתה נכנסת לצרות, וכולנו היינו קצת יותר עיוורים.
המערכות הקיימות מעדיפות שנתעלם מהן ונתמקד בריאליטי ובג'יידייט. הן לימדו אותנו להגדיר את מי שעושה לא רק למען עצמו אלא למען החברה כולה כחריג, לבקר אותו וללעוג לו. במקום להתייצב מול הכוחות המדכאים אותנו, המשקרים לנו והגוזלים מאתנו, חלקנו מעדיפים להפנים את הדיכוי ולהעביר אותו הלאה. לא זו הדרך.