אנחנו תמימים. זה יפה שאנחנו תמימים. אנחנו חמודים.
אנחנו תמימים. אנחנו לא מבחינים בכך שבעיר שבה ראש העיר הבטיח שלא יהיו אוהלים, שבה שוטרים הרביצו לדפני ליף כי ניסתה להקים אוהל, עומד מאהל ימים רבים באין מפריע. אולי אנחנו חושבים לעצמנו: הוא בשוליים, העירייה בטח לא הבחינה בו. אולי אנחנו לא חושבים לעצמנו כלום. כשמזמינים אותנו להפגנה שמתחילה באותו מאהל, אנחנו לא שואלים שאלות.
אנחנו תמימים. אנחנו קוראים בכותרות הענק בעיתון שהפגנה עומדת להתחולל, ולא שואלים את עצמנו מדוע אותם עיתונים לא משווקים באותה צורה את ההפגנות למען הצדק החברתי, אלא להיפך, מתארים אותן ביום שאחרי כאילו היו פיגועים. אנחנו עושים מה שאומרים לנו והולכים להפגנה ברבבותינו.
בהפגנה אנחנו שומעים את איציק שמולי מכריז "העם דורש שוויון בנטל", ולא תוהים מה קרה לסיסמה הקודמת ולמה השתנתה כל כך ומה זה בעצם אומר. אנחנו לא שואלים את עצמנו הרבה שאלות: במה בעצם יועיל גיוס החרדים לחיינו, מלבד בהענקת תחושת הסיפוק שבנקמה? האם גיוס כזה אפשרי? האם צה"ל מעוניין בו? מה תהיה משמעותו מבחינתן של נשים חילוניות המשרתות בצה"ל?
ישנן עוד שאלות שאותן אנחנו לא שואלים. איך עברנו ממחאה שיצאה נגד הגורמים החזקים ביותר והעשירים ביותר במדינה, לכזו המתמקדת בקבוצות העניות והמוחלשות ביותר? אנחנו כועסים על הציבור החרדי, כי הוא גוזל כביכול את כספי המסים שלנו, אבל מי גוזל מאתנו יותר? את זה אנחנו כבר לא שואלים. עברנו ממחאה שכולה רצון לשנות לטובה את המציאות הישראלית עבור כולם, לכזו המונעת על ידי תחושה של "פראייריות" שבה האדם רואה רק את עצמו ואיך שהוא נדפק, ואפילו בלי לשאול מי באמת דופק אותו.
למדנו שאין עתיד
האם מישהו מרוויח מזה ששינינו כיוון? לא, לא יכול להיות.
ומה לגבי שיחת הטלפון ההיא, שקיבלו רבים במהלך המחאות של הקיץ שעבר. המספר היה לא מזוהה. קול מוקלט שאל מה מידת הערכתנו את הציבור החרדי. מיד כשהקשת תשובה, השיחה נותקה. הייתכן שבחרנו את הספין במשאל עם? לא, לא יכול להיות.
אנחנו תמימים, אנחנו יפים, אנחנו מיינסטרימים. אנחנו גאים לצעוד לצד ארגונים כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי", אפילו ש"ישראל שלי" מייצגים את מועצת יש"ע, ארגון שהגשמת מטרותיו תובעת כסף רב להפליא מכיסנו, ושאלמלא חי הציבור אותו הוא מייצג בשטחים כבושים וסוערים, אולי היינו כולנו נהנים משוויון בנטל מסוג אחר: קיצור השירות. קיצוץ בתקציב הביטחון. ביטחון.
אנחנו תמימים. למדנו מממשלות ישראל בעשור האחרון לא לחשוב על עתיד. כי אין פרטנר ואין עתיד ולעד לנו מלחמה בעמלק הפלסטיני ובעמלק החרדי ובכל עמלק, מלבד השלטון האבהי והיקר. אנחנו מקדשים את הצבא מעל לפנסיות שלנו, מעל לצדק החברתי שמגיע לנו. אנחנו מאמינים לנתניהו ולמופז כשאחד לוקח את תפקיד השוטר הטוב והשני את תפקיד השוטר הרע. אנחנו מאמינים לנתניהו כשפתאום, אחרי לילה אחד ולא מאוד קשה של המתנה, הוא מבצע פרסה, מגלה שהוא "קשוב לקול הציבור" וזוכה בנקודות.
אנחנו תמימים. למדנו מילה חדשה: אנרכיסטים. אנרכיסטים אינם תמימים. מגיע להם שבהפגנה המקבילה שלהם, שעוברת בין מוקדי הכח במקום לסמן ציבור ולתקוף אותו, שתובעת עתיד טוב יותר לכולם, יעקוב אחריהם רכב "רקון" צבאי ויצלם אותם, יפחיד אותם קצת. שילמדו לא לערער את הסדר הקיים אלא ללכת איתו, שמאל ימין שמאל. שמאל ימין שמאל. שמאל ימין שמאל.
שירות הוא לא נטל
מוזר כל עניין התמימות הזה. כי לא נולדנו אתמול. אנחנו יודעים שהפוליטיקה הישראלית מסואבת. אולי פשוט לא הפנמנו עד כמה היא מסואבת, עד כמה מסוגלים השלטון, התקשורת וגורמים אחרים לנצל תזמון טוב מבחינתם של פסיקת בג"צ ולחבור אלה לאלה כדי להוציא אותנו ממיקוד. אולי התגובה הפבלובית שלנו למונח כמו "שירות" היא שמוציאה אותנו מאיזון, משכיחה מאיתנו ספקות.
אבל, ולא נעים לומר זאת, ההפגנה של ליל אמש פגעה פגיעה חמורה גם במושג השירות. אם שירות בצבא הגנה לישראל הוא מקור לגאווה, הרי שאינו נטל. הקצנתה של תחושת הטינה, שאינה תחושה בריאה, שאינה תחושה בונה, פגעה בעקיפין פגיעה ביוקרתו של הצבא. אבל אנחנו תמימים. אפילו לא שמנו לב.
אולי נתעשת. נותר שבוע עד להפגנת ה-14 ביולי, הפגנה שמציינת שנה למאבק החשוב ביותר שהיה כאן מזה עשורים. אנחנו יכולים לצאת ולתבוע דברים שאכן ישפיעו על חיינו, מתוך אמון בציבור וביקורתיות כלפי מי שמנסית להסית אותו נגד עצמו. אנחנו יכולים לאחד שורות וליצור ישראל חדשה, שוויונית ושוחרת שלום, שיותר חרדים ויותר פלסטינים ישראלים יתגאו לקחת חלק בבניינה, להשתתף בשוק העבודה שלה, וכן, אפילו בצבא שלה. יש להם הרבה מה להרוויח וגם לנו. אז די עם התמימות. בואו נשאר בפוקוס, בואו נחולל שינוי. הדרך עדיין פתוחה, בואו נלך בה ביחד.
>> הטור הקודם שלי: עקורים מהבית, פעם שניה
>> "לא מדובר בשוויון בנטל, אלא בשנאת חרדים"