בכלל לא הלכתי לסוסיא כדי לפגוש פלסטינים. הלכתי לפגוש יהודים. זה היה לקראת סופו של מסע תיעודי בגדה המערבית, שרשמיו הועלו באנגלית באתר 972+. במהלך המסע ביליתי שני לילות בהתנחלות, בביתו של חבר, ובכל זאת לא הרגשתי שהאזנתי מספיק לישראלים החיים בגדה.
החבר שאירח אותי מתגורר בשטחים משיקולים כלכליים. עניין אותי לשמוע קול של מתנחלים אידאולוגיים, וידעתי שבדרום הר חברון ודאי אמצא אותם. בסוסיא פגשתי זוג מקסים שחזר בתשובה. הם האכילו אותי ואת חברתי למסע טינה קציצות נפלאות, שוחחו איתנו על הבחירות שעשו, על חוויית החיים באזור, על דת ועל אוכל וציידו אותנו במים להמשך המסע. אבל לא זה הסיפור שאותו אני רוצה לספר היום.
הסיפור הוא סיפורם של שכני הזוג ההוא, שבקרוב לא יהיו השכנים שלהם, על פי החלטת המדינה ובאישור בג"ץ. בשיפולי הגבעה עליה ניצבת ההתנחלות עומד הכפר הפלסטיני סוסיא. לא כפר ממש, בעצם, אלא מצבור של אוהלים שקיים כאן מזה שלושים שנה. דייריו גרו קודם לכן במערות סמוכות, אבל פונו מהן משום שבין המערות התגלו שרידיה של עיר עתיקה, בה השתמר בית כנסת בעל רצפת פסיפס מרשימה. התושבים נזרקו בלי פיצוי ובלי פתרון, והמקום הוכרז כגן לאומי.
בכלל לא התכוונתי לבקר בסוסיא הפלסטינית, אבל הגורל רצה שנגיע לשם. חבר שנסע לכפר בחברת פעילי זכויות אדם קלט מהמכונית אותי ואת טינה פוסעים לצד הכביש בבוקר טיולנו. הוא וחבריו אספו אותנו ברכב מהכניסה להתנחלות והסיעו אותנו אל אתר האוהלים. לפני שהספקנו לעכל את המראה, אמר בחור גבה קומה בשם יואב: "אוקיי, הנה מה שאתם יכולים לעשות".
לעשות? לא היתה לי שום היכרות מוקדמת עם סיפור סוסיא ולא הבנתי למה מפילים עלינו תיק לפני שבכלל התיישבנו לקפה, אבל יואב התרגש. "קודם הלכנו עם שניים מהמארחים, אב ובן, לבקר בבתים הישנים שלהם. קנינו להם כרטיסים לאתר ופשוט טיילנו איתם שם. אבל נשארה האמא. אולי תקחו אותה פנימה? אותנו השומר כבר ראה, הוא עלול לעשות לנו בעיות אם פתאום נופיע עם האמא, אבל קחו אותה אתכם. היא מאוד נוסטלגית למקום. היא לא הייתה שם שלושים שנה".
כמו ילדה קטנה
שלושים שנה? זה לא נשמע הגיוני. האתר הארכיאולוגי נראה בבירור לעינינו. הוא מצוי היה כמה עשרות מטרים מאתר האוהלים, לא מוקף בגדר. למה שאשה שגדלה בתוכו ושגרה עשרות שנים לצידו, לא תשביע את געגועיה בכוחות עצמה? נראה היה לי שיואב מגזים, אבל להרפתקה טובה לא אומרים לא.
האשה, בשנות השישים או השבעים לחייה, עלתה מבין האוהלים ובאה אלינו, לבושה בשמלה רקומה מסורתית ועונדת תכשיטים יפים. היא קרנה חום ולחצה את ידינו בחיבה. נהגנו אל האתר ואני ניגשתי לרכוש כרטיס בקופה. לא היה שם איש. בידיעה שבקרוב הוא אמור להסגר, החלטנו פשוט לנוע פנימה.
שומר מזוקן פסע לעברנו מבין החורבות. "מי אתם?" שאל. למרות שידע יפה מאוד מי אנחנו: מי כבר יכולים להיות שני צעירים המובילים מטרונית פלסטינית אל תוך האתר? נכדים שלה שהתגיירו? לא ראיתי צורך להתחיל לספר לו את הסיפור. "הקופה לא היתה מאויישת", אמרתי, קולי רועד מעט. פתאום הבנתי איך אפשר לחיות לצד הזכרון הנכסף עשורים ולא לבקר בו. האיש הזה ודאי חמוש, ובת לוייתנו – חייה הפקר. השומר התלבט שניה קצרה: "שלמו כשתצאו", אמר לבסוף.
הודינו לו על אדיבותו והמשכנו בטיול. "כאן היה בית הדוד שלי", אמרה האשה, "וכאן הבית של בני הדודים מצד אמי, וכאן היינו טוחנים את הדגן". ההתרגשות בה הצביעה על המקומות הייתה תהומית. לאט לאט התפוגגו הספקות: היה ברור שהיא באמת לא היתה במקום שלושים שנה.
הבתים עליהם הצביעה היו כולם מערות: גומחות קטנות כרויות בסלע, מתחת לשרידי הכתלים העתיקים. את ביתה שלה שמרה לסיום. כשהתקרבנו אליו לבסוף, מתהלכים בין שיבולי שעורת בר גבוהות שצמחו בין העתיקות, הפך צעדה קל להפתיע והיא החלה רצה. אשה לא צעירה ולא קלת גוף דילגה כמו ילדה קטנה אל פי המערה שבה גדלה, פורשת את זרועותיה באוויר מרוב אושר.
רצנו אחריה ומצאנו שהעשורים ערמו עפר בכניסה למערה ושלא ניתן להיכנס לתוכה, אבל האשה היתה רגועה. "זה הבית שלי", היא אמרה, "זה הבית שלי. זה יום נפלא. תודה לכם". היא הניחה ידיה על חזה, נהנתה מהרגע במשך דקה אחת נוספת ואז אמרה "טוב, בואו נחזור".
עם סבא בסלובקיה
מדינת ישראל החליטה שגם מביתה הנוכחי האשה הזאת תגורש. צווי ההריסה לאוהלי סוסיא הוצאו כבר בשנת 2001, עוכבו מסיבות משפטיות וחולקו בשבוע שעבר ב-52 המבנים הארעיים. תושבי סוסיא אינם גורמים רע לאיש, אבל המדיניות הישראלית מנסה להפוך את כל האזור שמדרום לעיר יאטה ל"נקי מפלסטינים", ועל כן עליהם ללכת.
קשה לבטא את חוסר הצדק שבהחלטה זאת. לאנשים הללו אין דבר, והמדינה השולטת באופן מוחלט על השטח בו הם חיים, מדינה שלא דאגה להם מעולם למים, לחשמל או לשירותי רפואה, מדינה שבה אין להם זכות בחירה או כל ייצוג, זורקת אותם אל המדבר. אי אפשר להצדיק את המעשה באמצעים ארכיאולוגיים. הגבעה עליה יושבים האוהלים אינה מיוחדת בדבר, מלבד העובדה שהיא נראית בבירור מחלונות בתי סוסיא היהודית.
בת לווייתנו לא הביעה עניין להישאר. היא לא דיברה על כיבוש הבית מחדש. היא לא הביעה אפילו מילימטר של כעס. אין טעם בכעס, אבל את הצער אי אפשר לבטל. יותר מכל היא הזכירה לי את סבא שלי. ביקרתי איתו בבית ילדותו בעיירה הסלובאקית רימאסץ', עשרות שנים לאחר שנוכס על ידי הרשויות בתום מלחמת העולם. הוא לא רצה לחזור, רק לגעת קצת בקירות ההם ובזיכרונות, ואז לשוב אל הבית הבטוח שלו בארץ.
אלא אם נפעל במלוא המרץ להסיר את רוע הגזרה, לא יהיה לאשה שרצה בשיבולים בית כזה לשוב אליו. סבא שלי נעקר פעם אחת, ואילו היא עתידה להיעקר פעמיים. צדק מי שקרא לפלסטינים "היהודים של העולם הערבי". טעה מי שתיאר אותנו כיהודים. אין לנו לב יהודי אם אנחנו נותנים לדברים כאלה לקרות. אין לנו לב אנוש, פשוט אין לנו לב, רק פסיפס על הרצפה ואקדח בחגורה.
אנחנו עדיין יכולים להוכיח שזה לא כך, אבל לשם כך עלינו להרים קול צעקה רמה, ולא רק על סוסיא, אלא על כל מקום שבו נוהגים בבני אדם כאילו אינם בני אדם, כאילו אין להם זכות למחסה ולכבוד ואפילו לזיכרון. מקומות כאלה, למרבה הצער, אינם חסרים, ולא רק מעבר לקו הירוק.