אם וכאשר התוכנית אכן תקרום עור וגידים בטווח הארוך או הקצר הרי שאז תגיע העת ליישומה של הרפורמה האמיתית בשוק העבודה הישראלי – רפורמה תודעתית שתגרום למעסיקים להפנים שגם לעובד בן 50+ יש מה לתרום.
כיום, עובדים שמתקרבים לגיל 50 ובטח אלו שחוצים אותו נחשבים לחוליה החלשה ביותר בשוק העבודה. למעסיק הממוצע הרבה יותר קל לפטרם מפאת גילם בכל סבב קיצוצים חדש. אחרי הכל, כשהמעסיק רואה לנגד עיניו את השורה התחתונה בדו"ח הרבעוני הרי שאך טבעי הוא כי כאשר יהיה עליו לחתוך בבשר החי, הוא יחליט לשחרר את העובדים שתרומתם הסגולית לאותה שורה תחתונה היא על פניו הנמוכה ביותר.
עם כל יום שעובר השוק שמבוסס על היצע וביקוש צועד קדימה ומכאן שקשה לבוא בטענות למעסיקים, אך אם באוצר מבקשים להעלות את גיל הפרישה – יהיה עליהם ללוות את המהלך בצעדים קונקרטיים שיעודדו מעסיקים להמשיך ולהעסיק את מי שמלאו לו יובל שנים. וכן, מי מכם שקורא את שורות אלה עכשיו בגיל 25-30 צריך להבין שבעוד שני עשורים הוא ימצא את עצמו באותה הקטגוריה ממש. ומי מכם שמתקשה לדמיין את זה עכשיו תעשו דבר הרבה יותר פשוט – חשבו על ההורים שלכם.
ראוי כמובן לציין שעובד בן 50 אשר מצא את עצמו ללא עבודה ביום בהיר אחד יתקשה למצוא עבודה חלופית במהרה משום שגם אם החוק אוסר מבחינה פורמלית על אפליה המבוססת על דת, גזע, מין – וגיל, הרי שבפועל עיון קצר בקורות החיים וכישורי חישוב מינימליים מצד המעסיק יסגירו מיד את גילו של המועמד הפוטנציאלי. או אז הדרך אל הטלפון המיוחל שיזמן את המועמד לראיון הופכת מן הסתם לארוכה עוד יותר.
אם כך, מעבר להטבות המס והמענקים שיוכל האוצר להעניק לחברות שלא יפטרו ויבחרו להעסיק עובדים מבוגרים (בשילוב עם צעירים כמובן) יהיה על רשויות המדינה לצעוד בשני אפיקים מקבילים נוספים: עידוד תוכניות ההכשרה וההסבה המקצועית הטכנולוגית למבוגרים וזאת לצד קמפיינים פרסומיים במימון ממשלתי אשר יסייעו למעסיקים להבין כי העסקתו של עובד בן חמישים פלוס הוא לא רעיון כל כך מופרך.
היתרונות הטבעיים
תוכניות ההכשרה וההסבה המקצועית הנם בבחינת הכרח משום שברור ונהיר הוא שאף מעסיק לא ירצה להעסיק אדם שהקשר בינו לבין הטכנולוגיות המתפתחות מדי יום ביומו הוא מקרי בהחלט. מילת המפתח היא איזון משום שמצד אחד לא ניתן לצפות ממעסיק לפעול בניגוד מוחלט לאינטרס העסקי שלו, ואילו מן הצד השני לא ניתן להאשים אף אדם בכך שהוא הגיח לאוויר העולם, רחמנא לצלן, אי שם בשנות ה-60 או ה-70 המוקדמות.
לבסוף, גם הקמפיין הפרסומי שאותו הזכרתי קודם לכן הוא מרכיב חיוני בתהליך כולו משום שהמכשול התודעתי הוא לא פחות משמעותי מזה הכלכלי שמוכתב על ידי שיקולי העלות-תועלת.
המעסיקים צריכים להבין כי עובד שחצה את גיל 50 הוא לא אדם שניתן לוותר עליו רק אך ורק מפאת תאריך הלידה שרשום בתעודת הזהות שלו. עובד בוגר יותר הוא באופן טבעי מנוסה יותר – עובד שראה דבר או שניים בחיים, עובד שיודע להתנהל במצבי לחץ ולהתמודד עם משימה יותר מורכבת מזו שמחייבת פתרון שבלוני המוכן מבעוד מועד.
יתרה מכך, עובד מבוגר יותר, על אחת כמה וכמה במגזר הפרטי שבו המושג קביעות אינו קיים, הוא במרבית המקרים עובד שיתמסר לעבודתו בצורה הרבה יותר משמעותית ונראית לעין ממקבילו הצעיר. החשש מפיטורים והקושי המקביל במציאת אלטרנטיבה הנם בבחינת תמריץ טוב מאין כמוהו לעובד שיעשה ככל יכולתו על מנת להגדיל את רווחי החברה. יש שיקראו לזה עבדות מודרנית – אחרים יקראו לזה המציאות.
בסיכומו של דבר, אם וכאשר יוחלט להעלות את גיל הפרישה, אסור למשרד האוצר ולמחוקקים להסתפק בהצבעה קצרה ובהצהרה לקונית על כניסתו של התיקון לתוקף. על חברי הכנסת המרכיבים את הרשות המחוקקת והשרים הפקידים המרכיבים את הרשות המבצעת לחולל מהפך רב-תחומי שתהיה לו השפעה אמיתית על שוק העבודה בישראל – לא עוד מס שפתיים כי אם מציאות בשטח.