יותר מעשרת אלפים קילומטרים מפרידים בין מדריד לטוקיו, כמזרח ממערב, תרתי משמע, ובעוד שבבירה הספרדית מחו אתמול בפעם המי יודע כמה דמעות של אכזבה, אזרחי הבירה היפנית לא הפסיקו לחגוג לאחר שנודע להם כי עירם נבחרה לארח את האולימפיאדה שתיערך בשנת 2020. הניסיון מלמד כי מבחינתן של מרבית הערים המארחות לא מדובר על דבר של מה בכך, כי אם על הזדמנות מיתוגית ממדרגה ראשונה.
אחת האולימפיאדות הזוהרות, הזכורות והבולטות ביותר בעת החדשה נערכה בשנת 1992 בברצלונה. מבחינה ספורטיבית היא זכורה בעיקר בזכות ההופעות עוצרות הנשימה של "הדרים טים", נבחרת הכדורסל האמריקאית, אשר הגיעה לעיר עמוסת כשרונות בהרכב שלא נראה כמותו עד אז ומאז על אף פרקט. מבחינתם של תושבי העיר ונבחריה, כמו גם מבחינתם של קברניטי המדינה כולה בעת ההיא, שינה האירוע שנמשך חודש אחד בלבד את פניה של העיר לעד והפך אותה ליעד תיירותי מבוקש כמעט בין לילה.
המשחקים שנערכו בברצלונה גרמו לממשלה הספרדית כולה להתגייס ולהירתם למען שדרוג תשתיות התחבורה והדיור בעיר – כל אלה יצרו מקומות עבודה קבועים וזמניים בהיקף ניכר. ברצלונה נפתחה לעולם והחלה להיות מוזכרת בנשימה אחת עם ערים גדולות אחרות כדוגמת ברלין, רומא, פריז ולונדון. בשנת 1992 עמד מספר התיירים שביקר באתרי התרבות המרכזיים בברצלונה על 2.5 מיליון תיירים בשנה. בשנת 2000 לשם המחשה גדל המספר לכ-8 מיליון בני אדם. המספרים מדברים בעד עצמם.
זכתה מההפקר
עבור יפן, מהווה אירוח האולימפיאדה בבחינת הזדמנות פז להציג בפני הקהילה הבינלאומית את יפן החדשה ולתפוס את מקומה בצמרת המדינות האהודות בתבל. יפן היא כבר עכשיו אחת מהכלכלות המובילות בתבל אך זכות האירוח של אירוע הספורט הפופולרי והמסוקר ביותר בעולם תאפשר לה להתמקד בפן האנושי-תרבותי של העיר – ולא רק בזה העסקי. בפעם האחרונה שהאולימפיאדה נערכה בטוקיו השנה הייתה 1964, מאז חלפו להם קרוב לחמישה עשורים – לא עוד יפן שאחרי מלחמת העולם השנייה כי אם מדינה מתקדמת שהפכה מופת לחיקוי בעולם כולו ובזירה האסיאתית בפרט.
זאת ועוד, השמחה במחנה היפני הייתה כה גדולה אמש משום שהבחירה בטוקיו הנה בבחינת אקט של הבעת אמון במדינה שסבלה משורה של אסונות קשים ובראשם הצונאמי, רעידות האדמה ואסון זליגת החומרים הרדיואקטיביים מהכור בפוקושימה. עם זאת, חשוב לזכור בה בעת כי המתמודדות האחרות על הכבוד, מדריד ואיסטנבול, פשוט לא היו אטרקטיביות מספיק – הבירה הספרדית בגלל חוסר היציבות הכלכלית ובירת טורקיה לשעבר בגלל הצביון האיסלמי של המדינה – ומכאן שטוקיו היא שזכתה מההפקר.
למען ההגינות והאיזון ראוי לומר שאירוח האולימפיאדה לא טומן בחובו אך ורק יתרונות, שכן לא פעם מדובר בלא יותר מהרפתקאות כלכליות כושלות שמסתיימות עם חור תקציבי ענק שלא כוסה. עם זאת, במקרה של טוקיו, בדיוק כמו במקרה של ריו דה ז'ניירו ארבע שנים קודם לכן, ההשקעה צפויה להשתלם – גם אם לא כספית, הרי שלכל הפחות תדמיתית. גרמניה עשתה זאת בהצלחה רבה עת אירחה את מונדיאל 2006, הייתה זו הפעם הראשונה בה העולם ראה לנגד עיניו את גרמניה החדשה שאחרי האיחוד - ההשפעה התדמיתית של האולימפיאדה גדולה עשרות מונים מזו של הגביע העולמי.
העתיד של טוקיו החל אתמול – כעת, יידרשו מקבלי ההחלטות במדינה לנצל את הבמה שניתנה להם ולהתחיל להתכונן כבר עכשיו לאירוע שיחל בעוד קצת פחות משבע שנים. לא מדובר אך ורק בהכנה פיזית שתכלול באופן טבעי את שדרוג התשתיות הפיזיות והספורטיביות, כי אם בעיקר בהכנתה של חבילת המיתוג העירונית-מדינית – חבילת מיתוג כוללת שתציג לעולם כולו את יפן מסבירת הפנים של המאה ה-21 – זו שרחוקה שנות אור מהעבר האיום שהיה למנת חלקה באמצע המאה ה-20.