"הרשות הרביעית" ו-"כלב השמירה של הדמוקרטיה" הם רק חלק מהכינויים הנרדפים שהפכו ברבות השנים למנת חלקה של התקשורת. אין כל עוררין על כך שחברה דמוקרטית תקינה וחפצת חיים זקוקה לתקשורת חופשית בועטת ונוקבת שתאתגר את השלטון כאוויר לנשימה, אבל אם נמשיל לרגע את תפקידה של התקשורת למשוואה מתמטית הרי שכל הדברים שמניתי עד כה מייצגים רק צד אחד של המשוואה.
על מנת למלא את תפקידה נאמנה חייבת התקשורת לאתגר את השלטון ואת קברניטי המדיניות אך בה בעת עליה לספק לקהל היעד סיקור הוגן ומאוזן ככל הניתן, סיקור המבוסס על עובדות ולא על שמועות או על הרדיפה הבלתי-פוסקת אחרי הכותרות סנסציוניות בכל מחיר. וכן, תקשורת הוגנת ומוערכת היא גם תקשורת שיודעת לקחת אחריות על מחדליה ולערוך חשבון נפש בעת הצורך. למרבה הצער, עושה רושם איפוא שאת חלקה השני והמחייב לא פחות של המשוואה – שכחה התקשורת הישראלית כבר מזמן.
אי שם לפני קרוב לשבע שנים נפתחה נגד ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט חקירה בגין הטייתו לכאורה של מכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי. כותרות העיתונים זעקו באדום בוהק כי מדובר באחת מפרשות השחיתות החמורות ביותר בתולדות המדינה. מעט יותר משנה לאחר מכן נסגרה הפרשה מבלי שהוגש כתב אישום.
מיותר לציין כי אף לא אחד מעורכי מערכות העיתונים שכתבו על הפרשה וגם לא עורכי או מנחי תכניות הטלוויזיה שהכינו תחקירים אודותיה לא טרח לפנות את מקומו או לכל הפחות לערוך את חשבון הנפש המתבקש להבא. אחרי הכל תסכימו אתי שיש הבדל של שמים וארץ בין תיאור הפרשה כ"אחת החמורות ביותר בתולדות המדינה" לבין ההחלטה לסגור את התיק ללא כתב אישום.
אמאל'ה, אסטרולוג!
לעתים, מוסיפים אנשי התקשורת חטא על פשע ומתגאים בכך שבעקבות חשיפה שלהם סוכל מינויו של אדם זה או אחר לתפקיד בכיר. תרשו לי לשאול על שום מה השמחה, שהרי לא פעם מתבררת החשיפה הגרנדיוזית בדיעבד כלא יותר מזבוב שהפך לפיל – אבל אז כבר מאוחר מדי.
אז נכון, בעידן שבו יותר ויותר אמצעי תקשורת מקוונים ולא-מקוונים מתחרים על תשומת לבו של הקורא, המאזין והגולש, הופכת הרדיפה אחרי הפרסום הראשון לכורח המציאות. ואף על פי כן, לא פעם שקול הסיקור התקשורתי הלא-פרופורציונלי של פרשות הקשורות לבכירי ארצנו לשפיכת התינוק עם המים. במילים אחרות, הסקרנות התקשורתית היא סקרנות טבעית שניתן רק לברך עליה אך באותה הנשימה לא ניתן להתעלם מהמקרים שבהם הופכת הסקרנות הטבעית הזו לסקרנות לא בריאה שעלולה להרוס את חייו ותדמיתו של אדם מבלי שהוכחה אשמתו ו\או שניתנה לו הזדמנות הוגנת להגן על עצמו. תשאלו את פרופסור ליידרמן.
עוד לפני שנחשפה פרשת ההטרדה המינית לכאורה שאליה אגיע בהמשך דיווחה מערכת "לילה כלכלי" ביום חמישי שעבר על כך שפרופ' ליידרמן התייעץ בעבר עם אסטרולוג. באופן טבעי, אין כל קשר בין ההתייעצות עם הקורא בכוכבים לבין בקיאותו של פרופסור ליידרמן בכלכלה ולכשירותו לכהן כנגיד, אבל גם זה לא מנע מהגורמים הרלוונטיים לצאת בכותרת בומבסטית שבבסיסה מילות הקסם "פרסום ראשון". תחקירני התוכנית הגדילו לעשות וציטטו "בכיר בבנק ישראל" שטען כי "הוא מקווה שאת החלטות הריבית הוא לא יקבל על סמך הכוכבים." הבכיר המודאג יכול להירגע, ליידרמן כבר לא יקבל לעולם החלטות הנוגעות להעלאת הריבית.
אבל כל זה היה רק קדימון למנה העיקרית בפרשת ליידרמן. יום אחרי חשיפת הקשר עם האסטרולוג, נחשף בעיתון "הארץ" "הסיפור האמיתי מאחורי פרישתו של הנגיד המיועד" – מכתב שהגיע לועדת טירקל המצביע על הטרדה מינית לכאורה מצדו של פרופ' ליידרמן במהלך תקופת כהונתו בדויטשה בנק. אמיר אורן שחתום על האייטם של מיהר לפרסם את המידע שקיבל וזאת עוד לפני שליידרמן מסר את גרסתו לאירע לועדת טירקל.
הציבור הישראלי שתרבות עריפת הראשים איזה זרה לו תרם את חלקו בעיקר ברשתות החברתיות וההשוואות בין ליידרמן לבין בכירים אחרים שכבר הואשמו על ידי המשטרה ו\או נכלאו בגין ביצוע עבירות מין צצו כפטריות אחרי הגשם – והכל במרווח זמן של שעות בודדות. מתנגדיו של ליידרמן מיהרו לייחס את פרישתו המיידית מההתמודדות כמהלך המצביע על כך שיש דברים בגו אבל אף אחד מהם לא עצר באמת לחשוב על כך שהפרישה עשויה לנבוע באמת ובתמים מהעובדה שאחד הכלכלנים המוערכים ביותר בישראל פשוט לא מעוניין לעבור ציד מכשפות תקשורתי שממנו הוא יכול רק להפסיד – גם אם היה נמצא זכאי וצח כשלג.
אז בפעם הבאה, במקום לחפש את הכותרת הצבעונית ואת הפרסום הראשון, טוב יעשו התחקירנים, העורכים והמנחים אם ישקלו טוב יותר כל מילה שיוצאת להם מהמקלדת משום שלמילים יש משמעות - וזו יכולה להיות הרת הסון למועמדים עצמם אך לא פחות מכך - גם לחברה הישראלית.