למען הסר ספק, הרציונל של ראש הממשלה ברור, מדובר בצעד טקטי שנועד להאריך את המשא ומתן וזאת במטרה להראות לארצות הברית ולקהילה הבינלאומית כולה כי ישראל עשתה כל שביכולתה על מנת למצות את המגעים עליהם חולש מזכיר המדינה ג'ון קרי מזה קרוב לשנה. העניין הוא שגם הארכת המשא ומתן לא תביא עמה בשורה – הוא ייכשל בכל מקרה גם אם יהיה זה בשלהי 2014 – והאשמה תוטל ממילא על הצד החזק – על מדינת ישראל. במילים אחרות, לאזרחי ישראל וקברניטיה אין מה להרוויח בטווח הארוך – אלא רק להפסיד.
אפשר להגיד הרבה דברים על אבו-מאזן, אבל אי-אפשר לקחת ממנו את החושים הפוליטיים שאותם השכיל לחדד ולטפח עוד כשהיה עוזרו הנאמן ויד-ימינו של רב המרצחים יאסר ערפאת. אבו-מאזן הבין היטב שכרגע הוא נמצא עם ידו על העליונה בגלל החשש של ישראל להיתפס כסרבנית והעלה באופן מיידי את דרישתה של הרשות הפלסטינית לשחרור של לא פחות מאלף אסירים. ואם זה לא מספיק, הרי שמחמוד עבאס, האיש שכתב דוקטורט שמבוסס בין היתר על הכחשת ממדי השואה, הוסיף שתי דרישות נוספות: הקפאת הבנייה בהתנחלויות והעברה של חלק משטחי C לריבונות פלסטינית. אני תוהה אם הוא רוצה גם עוגה עם זה.
לכשעצמה, ההצעה לשחרר אסירים נוספים (שלא לדבר על ההסכמה לשחרר 104 אסירים מלכתחילה) היא לא פחות מאומללה ומיותרת – כזו המצביעה על חולשה ועל רפיסות שאין להן מקום בזירה הבינלאומית – על אחת כמה וכמה בשכונה הקשה שנקראת המזרח התיכון. שחרור האסירים הוא הפסד כפול: השחרור לא יביא את השלום – ובה בעת רק יגדיל את טווח הנפגעים הפוטנציאלי. ולא, הטיעון המדיני הנצחי לפיו דברים שרואים משם לא רואים מכאן לא תופס הפעם – לא כשעל הפרק עומדים חייהם של חיילים ואזרחים חפים מפשע. כל זאת כמובן לצד תחושת הבגידה הבלתי נסבלת שמלווה את המשפחות השכולות שנפגעו פעמיים – פעם אחת כשאיבדו את יקיריהם – ופעם שנייה כאשר הם נאלצים לחזות ברוצחיהם יוצאים לחופשי - מסמנים "וי" בידם כאילו רשמו הישג מרשים זה או אחר. איך שלא נסתכל על זה, שחרור אסירים היה, עודנו ולעד גם יהיה טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל היענות ישראלית לדרישה פלסטינית רק גורמת לצד השני להגדיל את טווח הדרישות מבלי לחתור באמת ובתמים לקץ הסכסוך וסיום התביעות. בדיוק כפי שהרציונל של נתניהו ברור, כך גם זה של אבו-מאזן: מבחינה דמוגרפית שעון החול משחק לטובתם של הפלסטינים ולרעתה של מדינת ישראל. מעבר לכך, הגעה להסכם מסגרת הוגן ובר-קיימא יחייב את הפלסטינים להפסיק להתלונן על מצבם חדשות לבקרים ולדרוש כספי תרומות – ויאלץ אותם להתחיל לעשות – להתחיל להקים מדינה - וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאבו-מאזן או מי מחבר מרעיו רוצים לעשות. אחרי הכל, הרבה יותר קל לחיות מהכסף שמגיע מהמפרץ הפרסי.
שר הביטחון בוגי יעלון עלה לאחרונה לכותרות בגלל האמירות הלא מחמיאות שלו ביחס לקרי – אך בין "משיחי" ל-"אובססיבי" הייתה גם כותרת אחרת שעשתה קצת פחות רעש. יעלון טען שלא יהיה כאן שלום אמיתי בימי חייו. יהיו שיבקרו אותו על הסקפטיות – ומנגד יהיו גם כאלה – ואני ביניהם – שיסכימו עמו. ההשערה של יעלון נכונה משום שהעימות הישראלי-פלסטיני מעולם לא היה סכסוך טריטוריאלי שיכול להיפתר באמצעות נסיגה נקודתית לנקודה זו או אחרת. בטווח הארוך, מדובר בסכסוך תרבותי-היסטורי שמתבסס בסופו של דבר קודם כל ולפני הכל על משחק סכום אפס.
למרבה הצער, במשחק הזה אזרחי ישראל הם לא יותר מפיונים חסרי אונים.