במשחק שנערך בשלב מוקדם יותר של העונה גם אוהדי מכבי חיפה שרצו להגיע למגרשה הביתי של רעננה נתבקשו לשלם לא פחות מתשעים שקלים חדשים – מחיר מופרז לכל הדעות למשחק ליגה. המחירים ההזויים הללו נקבעו על ידי ההנהלות של שתי הקבוצות המארחות ותחת כללי השוק החופשי. זו בוודאי זכותן, אך כל מי שחפץ בשיקומו של הכדורגל הישראלי חייב להבין שהדרך למטרת העל – החזרת אמון הציבור בענף הדועך, עוברת בין היתר גם במחירי כרטיסים שפויים יותר.
הכדורגל הישראלי זקוק לרפורמה תדמיתית רחבת היקף כמו אוויר לנשימה. מדובר במוצר שקשה מאוד לשווק מלכתחילה בגלל הרמה המקצועית הנמוכה, האצטדיונים המוזנחים (למעט מספר אצטדיונים חדשים) והאווירה העוינת שהופכת כמעט כל עימות ספורטיבי לשדה קרב שמוליד לא פעם גם פצועים. אם תוסיפו לכל אלה את מחירי הכרטיסים שנוסקים לשמיים ללא כל סיבה נראית לעין תבינו שהמהפכה המיוחלת היא לא יותר מעוד חזון למועד.
מוצר נחות, מחיר גבוה
למען הסר ספק, ולמרות שאני יודע שכדרכם בקודש, חלק מאוהדי הפועל תל-אביב שיקראו את הטקסט, יטרחו לעוות אותו ולהציגו כדוגמה לכך שהתקשורת מגויסת נגדם, אבהיר שלא מדובר בכתב אישום נגד הנהלת הפועל תל-אביב (או הפועל רעננה לצורך העניין). הטקסט הזה הוא בעיקר קריאת השכמה לכל מי שאכפת לו מהענף – ואין לי ספק שלקהל של הפועל תל-אביב אכפת ממנו מאוד.
אחרי הכל, למרבית האוהדים אין השפעה על המחיר שנקבע על ידי הקברניטים והגרוע מכל הוא שאחרי זה אותם האוהדים הם גם אלה שצריכים לשלם, "כנקמה", מחיר גבוה במשחק שאליו יגיעו כאורחים.
בסופו של יום, על הנייר ברור שמחירי כרטיסים נמוכים הם פועל יוצא של פריבילגיה בה מחזיקות הקבוצות העשירות יותר ובמצבה הכלכלי של הפועל, כרטיס ב-90 שקלים (לא כולל העמלה שמשולמת על ידי האוהדים מבאר שבע שירצו להבטיח את מקומם באצטדיון לפני הנסיעה ליפו) יכול בהחלט לסייע לקופה הריקה. יחד עם זאת, בהתחשב במצבו של הכדורגל הישראלי, מוצר נחות משהו, ניתן לחשוב גם על פתרונות יצירתיים אחרים.
לפני כשנה יצאה ההתאחדות לכדורגל בהכרזה תקדימית לפיה קבוצות ליגת העל חתמו על הסכם גורף ובו נקבע כי כל כרטיס למשחק שאינו בין ארבע הגדולות של הכדורגל הישראלי יעמוד על 50 שקלים – אך תכניות לחוד ומציאות לחוד. תשאלו את האוהדים החיפאים שבחרו להחרים את המשחק ברעננה – ובצדק. יתרה מכך, בהינתן העובדה שגם קובעי המדיניות של ארבע הקבוצות הגדולות (מכבי והפועל תל-אביב, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים) בטח מבינים היטב שהבעלות אינה עסק רווחי הרי שניתן לשקול קביעת מחיר מקסימום, שיהיה כמובן גבוה יותר, למפגשים ביניהן – למשל 100 שקלים. לשם כך נדרשים אומץ, חזון ושיתוף פעולה המבוסס על ראייה ארוכת-טווח ששמה את האינטרסים של הכדורגל והציבור הישראלי במרכז.
מדי שבוע מתלוננים קברניטי הענף, השחקנים, המאמנים והפרשנים על כמות הצופים הדלילה שפוקדת את האצטדיונים אבל האמת היא שאפשר גם אחרת. לפני פחות מחצי שנה, במהלך טורניר הנבחרות הצעירות שנערך בארץ ראינו שענף הכדורגל במדינת ישראל טומן בחובו פוטנציאל לא ממומש משום שהאצטדיונים היו מלאים עד אפס מקום כמעט בכל המשחקים. המחיר, למקרה שתהיתם, שעמד על כ-30 שקלים לכרטיס בממוצע, נקבע על ידי התאחדות הכדורגל האירופית.
בהיעדר ראייה מיתוגית אסטרטגית ופיקוח על ההסכמים המחייבים שנחתמו הופך הכדורגל הישראלי לענף מדיר ולא מכיל. במקום לחקות את המודל הגרמני שהושתת על הפיכתו של משחק הכדורגל לבילוי משפחתי מבורך, מעדיפים מקבלי ההחלטות שלנו לייצר מצג שווא לפיו מדובר בענף משגשג שיש לו זכות קיום.
מאז תחילת העונה עסקו כל הגורמים הבכירים בכדורגל הישראלי בסאגת המגעים בין הטוטו להתאחדות לכדורגל סביב הסכם השיווק המדובר. בפועל, גם אחרי שהעסקנים משני הצדדים הגיעו להסכם ביניהם, צריך להגיד את האמת: דבר לא ישתנה לפני שנחזה בשינוי תפיסה חיוני - הצבת קהל האוהדים, אלה שבכל זאת מטריחים עצמם למגרשים ואלה הצופים בבית, במרכז העשייה. אין ספורט ללא קהל – במקרה הטוב העמדת פנים.