חשוב להבין כי בניגוד לתדמית הנוצצת, פועלם של אנשי שירות החוץ הישראלי, רובם ככולם אנשים בעלי תואר ראשון ושני, אינו מסתכם בקוקטיילים רבי הוד והדר ובפגישות עם שועי עולם. עבודתם היומיומית היא ברובה סיזיפית וכוללת איסוף וניתוח נתונים, קיום ישיבות, יציאה לשטח ויצירת קשרים שבסופם שתי מטרות עיקריות – לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל מול החברות האחרות בקהילה הבינלאומית ולשפר את התדמית הבעייתית שהפכה למנת חלקנו בשנים האחרונות. על כך הם חייבים להיות מתוגמלים בהתאם.
מרביתם המוחלט של בוגרי קורס הצוערים שיוצאים לחו"ל בשליחות המדינה מרוויחים סכום זעום של כמה אלפי שקלים ברוטו בחודש. בחלק לא מבוטל מהמקרים השכר לא מתעדכן בהתאם גם אחרי קרוב לעשור שנים בתחום – וגם אם נרשמת עלייה בשכר הרי שהיא לא משקפת את התמורה הריאלית בעבור העבודה שמתבצעת בפועל בעבור ימי עבודה של קרוב ל-12 שעות. בסופו של יום, אחד מכל שלושה דיפלומטים בשירות החוץ הישראלי פורש עוד בטרם עבר עשור מיומו הראשון בתפקיד. זוהי בריחת מוחות שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו. הדרג המקצועי של משרד האוצר לא יכול בשום פנים ואופן להתעלם מעובדה בסיסית זו.
התגובה האינסטנקטיבית של מרבית האנשים שלא יסכימו אתי תהיה " אם הם לא מרוצים מהשכר, שיתכבדו וימצאו לעצמם עבודה אחרת". בתאוריה, מבקריי צודקים לחלוטין, אך במישור המעשי מדובר בפתרון בעייתי מאין כמוהו, משום שדינם של עובדי שירות החוץ לא זהה לדינם של מרבית העובדים האחרים בשוק. הסיבה לכך היא שמדינת ישראל, אשר נמצאת במאבק תדמיתי מתמיד בו אפילו הלגיטימציה לעצם קיומה מוטלת בספק, זקוקה לעובדים חרוצים ומוכשרים שרואים בייצוגה של המדינה בבחינת שליחות. כי אם לא הם – אז מי כן? ומה המסר שעובר אל דור השליחים הבא? אלו שרוצים לקשור את גורלם ועתידם בפעילויות ההסברה ומדיניות החוץ של מדינת ישראל.
צי הדיפלומטים המצומצם של מדינת ישראל מחויב להתמודד יום יום שעה-שעה עם תדמיתה המדרדרת של מדינת ישראל במקום מושבם. תחושת השליחות היא דבר טוב, נכון ויפה – אך בסופו של דבר הם גם צריכים להביא אוכל הביתה.
הפרדוקס הכי גדול בסיפור הזה הוא שמדינת ישראל מוציאה על אנשי שירות החוץ שלה הרבה פחות מאשר מדינות אחרות, שאינן סובלות מחרמות בינלאומיים חדשות לבקרים, מוציאות על מקביליהם. לשם השוואה, במדינת ישראל מדובר על קצת יותר מ-0.15 אחוזים מהתל"ג בעוד שבבריטניה לשם השוואה מדובר ב-0.75 מהתל"ג או ב-0.4 מהתל"ג בגרמניה. אז נכון, המדינות הללו לא צריכות להתמודד עם האתגרים הביטחוניים של ישראל – אך האתגרים המדיניים חשובים לא פחות. אבסורד התקצוב של משרד החוץ בא לידי ביטוי בעניין נוסף ולכאורה טרוויאלי לחלוטין – נוכחות מקוונת של כל שגרירות ישראלית בניכר. חשבתם שלכל שגרירות ישראלית בחו"ל יש אתר אינטרנט? אז זהו שלא – והרי מדובר בצינור ההסברה מספר אחד של העידן בו אנו חיים.
בנוסף לסוגיית השכר, מוחים עובדי שירות החוץ על הכרסום המקצועי בסמכויותיהם ובמילים אחרות, על כך שחלק ניכר מהסמכויות שהיו בעבר בידי משרד החוץ כבר לא נמצאים בידו ומכאן שהדבר מקשה על ביצוע המלאכה על הצד הטוב ביותר. גם הקידום במדרגות ההיררכיה הארגונית של משרד החוץ יכול וצריך להיות מהיר יותר אך כמובן שזו לא סוגיה שראשי אגף התקציבים באוצר יכולים או צריכים לטפל בה. העניינים האלה חייבים להטריד את ראש הממשלה ואת שר החוץ – נכון לרגע כתיבת הדברים דרך אגב – מדובר באותו האדם.
בשורה התחתונה עלינו לזכור שמדיניות חוץ שקולה ואחראית היא לא מותרות, אלא הכרח. במדינה שבה ראש הממשלה הוא גם שר החוץ בפועל אל לנו להתפלא שאנשי משרד האוצר לא מייחסים חשיבות של ממש לדרישות של עמיתיהם ממשרד החוץ בתקווה שאלו יפסיקו את מאבקם בגלל הלחץ הציבורי שיופעל עליהם. לא זו הדרך – לא זו המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה.