נתניהו הוא אדם שיודע להעביר מסרים בנועם מחד ובאופן אסרטיבי מאידך. המסר שהוא העביר אתמול בישיבת הממשלה היה ברור – אני ראש הממשלה – ואתם, למקרה ששכחתם, עובדים אצלי ולא להפך.
עם זאת, משולש היחסים נתניהו-לפיד-פירון הוא לא הנושא המהותי שיש לדון בו – עלינו לנתח את מתווה פירון לגופו של עניין ולשאול האם צמצום מספר הבגרויות לארבע בחינות בלבד יועיל לתלמידי ישראל? כמו בהרבה מאוד מקרים אחרים בחיים, התשובה אינה בהכרח חד משמעית.
בתור מי שמלמד מזה שלוש שנים בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב אני יכול לומר שאסור לבטל באופן מיידי את בחינות הבגרות בהיסטוריה, ספרות ותנ"ך משום שאיך שלא נסתכל על זה הציונים המתקבלים בהן מסייעים לבצע את הסינון לקראת המשך דרכו האקדמית של התלמיד. מערכת החינוך הישראלית זקוקה לרפורמה מעמיקה – אך זו לא צריכה להתבצע ביום אחד כי אם באופן הדרגתי שקול ומחושב.
השינוי האמיתי שחייב לקרום עור וגידים במערכת החינוך שלנו כלל לא קשור לכמות הבגרויות שבהן ייבחנו התלמידים והניסון למקד את הדיון הציבורי אך ורק בבגרויות שקול לניסיון לבלום סרטן באמצעות פלסטר. השינוי האמיתי הוא שינוי תודעתי שחייב לחלחל מלמעלה למטה, ממשרד החינוך ועד אחרון המורים והתלמידים - גולת הכותרת של השינוי התפיסתי הזה טמונה בהפנמת העובדה שהציונים חשובים אבל הם לא חזות הכל. במילים אחרות, עם כל יום שעובר בעידן שבו אנו חיים, התפיסה לפיה הבית הספר הוא בסך הכל בית חרושת לציונים פושטת את הרגל. על בתי הספר במדינת ישראל להבין כי העולם כולו נמצא בעיצומו של שינוי מגמה – ומכאן שעליהם להתאים עצמם לנסיבות המשתנות.
ציונים מעל הכל?
בית הספר לא יכול עוד להיות אך ורק בית חרושת לציונים משום שלשיטה הקיימת אין דבר וחצי דבר במשותף עם הרצון להפוך את התלמידים של היום לאנשים שמוכנים להתמודד עם המחר. כשנתניהו אמר אתמול בישיבת הממשלה שתלמידים ייטו לזלזל במקצוע שלא תהיה בו מדידה הוא צדק לחלוטין וזו ה-בעיה מפני שבית הספר הרגיל אותם לחשוב שהציונים מעל הכל. ברגע שתלמיד זה או אחר ירשה לעצמו לזלזל בהיסטוריה אך ורק בגלל שבסוף דרכו בתיכון הוא לא ייצטרך לגשת לבגרות במקצוע הזה הרי שמערכת החינוך נכשלה הרבה לפני שהבגרות בכלל החלה.
מנגד, שי פירון ויאיר לפיד צודקים לחלוטין באומרם כי הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי הציון הסופי והפיכתו למטרה ולא לאמצעי פוגעת אנושות בתלמידים, אך בניגוד למה שמקובל לחשוב התפיסה הזו לא פוגעת אך ורק במי שמקבל ציונים נמוכים אלא גם במי שמקבל ציונים גבוהים. הסיבה לכך היא שהציונים הללו יוצרים פעמים רבות אשליה לפיה ציונים טובים בתיכון מהווים ערובה מוחלטת להצלחה בהמשך כאשר בפועל לא כך הדבר. בכל פעם מחדש מגיעים לכיתתי סטודנטים שבטוחים שהאקדמיה והתיכון אחד הם וברגע שהם מגלים שלמעשה לא מדובר בהמשך של אותו הפרק האכזבה, התסכול ומאוחר יותר אצל חלקם גם הרצון לפרוש נותנים את אותותיהם.
מערכת החינוך שלנו כושלת מהרבה מאוד סיבות ומספר הבגרויות היא לא העיקרית שבהן. עבדכם הנאמן סיים את התיכון לפני לא מעט שנים ועד היום אני זוכר לרעה את שיעורי הספרות שבהם נכחתי. איני זוכר אותם לרעה בגלל שהחומר היה משעמם אלא בגלל החשיבה השבלונית וחסרת המעוף שהנחתה אותו: תחילה קוראים שיר או סיפור ולאחר מכן המורה מכתיבה לתלמידים את משמעות השיר מבלי להותיר כל מקום לפרשנות. במקום לעודד את התלמידים לחשוב ולהציע פרשנות מקורית (בגדר ההיגיון הסביר) משלהם כל שהיה עלינו לעשות הוא להגיע לבגרות ולהקיא את החומר שאותו רבים שכחו שנייה אחרי שיצאו מהחדר. לא זו הדרך.
מערכת חינוך טובה יותר היא מערכת חינוך שרואה לפניה את האדם ולא את המספר. מערכת חינוך טובה יותר היא כזו שעושה ככל יכולתה על מנת למצות את הפוטנציאל הטמון בכל תלמיד ומעודדת אותו לשאול שאלות. מערכת חינוך טובה יותר היא מערכת שמלמדת את התלמידים איך לחשוב ולא מה לחשוב. מספר הבגרויות שאליהן יצטרכו לגשת התלמידים הוא לא הבעיה העיקרית של מערכת החינוך – הוא פחות או יותר האחרונה שבהן.