כיום קיימים שני מסלולי שר"פ עיקריים – האחד נוגע לכל אזרח ישראלי שיכול לבחור בביצועו של הליך פרטי במידה וידו משגת, ואילו השני מוכר גם בשמו הנפוץ יותר "תיירות רפואית" – מסלול שבמסגרתו מגיעים למדינת ישראל מאות אלפי מטופלים מדי שנה. במאמר הזה הייתי רוצה להתמקד במסלול השני משום שיש הבדל מהותי בין אזרח ישראלי שיכול להרשות לעצמו טיפול פרטי לבין אזרח זר שבא על חשבון החולה הישראלי רק בגלל שיש לו יותר כסף.
למרבה הצער, נאלצתי להתוודע מקרוב לתופעת התיירות הרפואית במלוא עוזה כשאבי חלה בסרטן הריאות לפני כחצי שנה. הרופאים שטיפלו בו עשו את עבודתם נאמנה וגילו את המחלה בזמן כשעוד ניתן היה לטפל בגידול – בשורה נהדרת ולא דבר מובן מאליו במחלות מסוג זה. בתיירים עצמם נתקלתי כשליוויתי את אבי להקרנות שהוא עבר באחד מבתי החולים הציבוריים הגדולים במרכז הארץ ושם פעם אחר פעם נאלצנו להמתין שעות ארוכות לתורנו כשעל פנינו חלפו תיירים שהגיעו בעיקר ממזרח אירופה. על שום מה?
מי מכם שיודע (ואני מקווה שמי מכם שלא יודע לעולם גם לא יידע) מה זה קרוב משפחה שחולה בסרטן מבין היטב שבין הקרנה לטיפול הכימותרפי חייב המטופל לעבור בדיקות שונות ותדירות שמטרתן להעריך את מצבו. אחרי שסיימנו את מחזור ההקרנות הראשון נאלצנו להמתין יותר מחודש מעבר לזמן המומלץ עד שאחד הרופאים קיבל אותנו – וגם זה אחרי מסע לחצים בלתי פוסק. בתחילה נמסר לנו שהרופא שאליו היינו אמורים להגיע לא יכול היה לקבל אותנו בזמן בגלל אילוצי לו"ז וכמות רבה של חולים, אך הפלא ופלא, לבסוף גילינו שבאותו היום בו בסוף הגענו אליו היו לו לא פחות מ-17 מקומות פנויים.
אם ביום נתון יש לרופא קרוב ל-20 מקומות פנויים אז האם לא ניתן להניח שבכל החודש המיותר הזה שנאלצנו לעבור בהמתנה לא היה לו ולו מקום אחד שבו הוא יכול היה להכניס אותנו? ואיך זה קשור לשר"פ אתם שואלים – פשוט מאוד – שוחחנו עם מטופלים מחו"ל שסיפרו לנו בעצמם על כך שהם זכו לקבל תור אצל אותו הרופא הרבה יותר מוקדם מאיתנו.
אין פיקוח
למען הסר ספק, מטרתו של הטור הזה היא לא לשטוח בפניכם את קורות המחלה של אבי ולעורר את הסימפטיה שלכם כלפיו. המטרה האמיתית שלו היא להעלות לסדר היום בעיה מהותית שפוגעת היום באבי ובמטופלים אחרים – ומחר היא עלולה לפגוע גם בכם.
בתי החולים הציבוריים מנסים להינות מכל העולמות – גם מהתמיכה הממשלתית שמגיעה לפתחם וגם מהאפיק הפרטי שהפך למנוע הרווח העיקרי שלהם. לכל בית חולים ציבורי מסונף תאגיד בריאות עצמאי לכאורה שדרכו מתנהלת הפעילות הפרטית. כדי לסבר את האוזן אזכיר למשל את העובדה שבין השנים 2003 ל-2010 צמחו הכנסותיהם של תאגידי הבריאות ב-65% וזאת לעומת 35% המייצג את שיעור הצמיחה בהכנסותיהם של בתי החולים.
כיום אין פיקוח של ממש על התעשייה הפרטית בבתי החולים הציבוריים – נוצר מצב אבסורדי במסגרתו הרופאים והמנתחים הבכירים נהנים גם מהשכר החודשי הסטנדרטי שלהם ובה בעת מתגמולים ניכרים נוספים שמגיעים מחולים פרטיים. מבחינתם של מנהלי בתי החולים הציבוריים מדובר בחלום רטוב משום שפעילות השר"פ בבתי החולים מגדילה את ההכנסות של בית החולים (בשיעור של כ-80% מהסכום לרופא ו-20% לבית החולים) ואף מונעת מהרופאים הללו לרעות בשדות זרים ולהציע את מרכולתם בבתי החולים הפרטיים.
חברי ועדת גרמן שיתבקשו להכריע בסוגיית השר"פ בבתי החולים הציבוריים חייבים לזכור שמילת המפתח היא איזון ולא עוד "יהיה בסדר" או "סמוך עליי" שכה מוכר במחוזותינו. עומדות בפניהם שתי ברירות: האחת, לאסור לחלוטין על פעילות שר"פ בבתי החולים הציבוריים אך בהנחה והצעה זו תיתקל בהתנגדות רבתי של כל מנהלי בתי החולים הרי שניתן יהיה לאפשרה במתכונת מצומצמת מוד תוך שימת דגש על פיקוח יומיומי על הנעשה.
במילים אחרות, אם וכאשר תאושר פעילות השר"פ באופן רשמי יהיה על משרד הבריאות לפקח עליה באמצעות נציב מיוחד שיוודא כי הגבול נמתח בנקודה שבה התאווה לכסף גוברת על שיקול חשוב בהרבה – בריאותם של החולים שמקיימים את בתי החולים הציבוריים – אני – אתם – אנחנו - ויהיה המחיר אשר יהיה. אזרחי ישראל משלמי המיסים הם הלחם והחמאה של בתי החולים – ועל מקבלי ההחלטות לוודא שכך זה גם ימשיך.