החיוך ששחרר בנימין נתניהו ברגע שהבין כי רובי ריבלין יהפוך בעוד חודש לנשיא העשירי של מדינת ישראל היה חיוך מאולץ. כך גם הדברים שאמר בשבחו של ריבלין בקבלת הפנים שנערכה זמן קצר לאחר מכן. כולם יודעים שנתניהו לא רצה בבחירתו של ריבלין ופעל לסכלה בכל האמצעים שעמדו לרשותו – שוב, ולא בפעם הראשונה או האחרונה בחייו, יצא בנימין נתניהו ממאבק פוליטי עם ידו על התחתונה. ההפסד של ראש הממשלה כפול ומכופל – המועמד שבו הוא לא רצה הפך לאזרח מספר אחת – אך חשוב מכך – בחירתו של ריבלין בניגוד מוחלט לדעתו של נתניהו היא סימן נוסף לדעיכה בכוחו של יושב ראש המפלגה בבית הפוליטי שלו עצמו. הניצחון שייך קודם כל ולפני הכל לרובי ריבלין עצמו – אך לא פחות מכך גם לגדעון סער, חיים וישראל כץ, האנשים שיהיו שם גם ביום שאחרי בנימין נתניהו.
מלבד האנשים שסייעו בבחירתו, הרי שברמה הפרסונלית כמובן שראובן ריבלין הוא המנצח הגדול של הבחירות הללו - ובצדק. ריבלין עבד קשה על מנת לזכות בתפקיד במשך קרוב לעשור. בפעם הקודמת הפסיד לפרס ובירך אותו בצורה מכובדת. הפעם, הוא היה נחוש ועשה בשנים האחרונות ככל יכולתו על מנת לא לאפשר לתפקיד היוקרתי לחמוק מידיו. ריבלין שייך לדור הממלכתי של הליכודניקים – זה של בגין ודוד לוי – לא זה של קצב.
מרבית הפרשנים, ובכללם גם עבדכם הנאמן, העריכו כי ריבלין יזדקק לסיבוב שני בטרם יוכרז כמנצח הגדול – וכך גם היה, אלא שבמקום דליה איציק שהייתה אמורה להתייצב שם מולו, הגיע דווקא מאיר שטרית מהתנועה. בתחילת הסיבוב השני נדמה היה כי דווקא שטרית הולך לרשום מהפך מדהים אלא שאז ראשי הסיעות החרדיות (ובמיוחד ש"ס) עשו אחד ועוד אחד והבינו שכדאי להם להיות בצד של ריבלין אחרי שההימור הראשוני על איציק לא צלח. ואם כבר בהימורים עסקינן אז דווקא נפתלי בנט וכל סיעת הבית היהודי הימרו נכון ופעלו מתחילת הדרך למען ריבלין – עוד וי קטן לבנט בעימות הבלתי נגמר מול ראש הממשלה.
תנו לעם לבחור את הנשיא
אפיזודה מעניינת נוספת נקשרה דווקא בשמה של מרצ כאשר בסיבוב הראשון כמעט כל חברי הכנסת של המפלגה תמכו בדורנר ואילו בסיבוב השני התקבלה החלטה לתמוך בשטרית. היה זה הרגע בו רבים מתומכי המפלגה הקטנה הביעו את מחאתם ברשתות החברתיות והזכירו ליושבת הראש זהבה גלאון כי מאיר שטרית היה גם אבי חוק המאגר הביומטרי שלו התנגדה מרצ בכל מאודה. או אז הבינה גלאון כי עליה לנהל את המשבר מהר ככל הניתן והודיעה, לכל הפחות כלפי חוץ, על מתן חופש הצבעה פנים סיעתי.
על רקע המסחרה הפוליטית והספוקלציות החוזרות ונשנות ביחס למועמד\ת שימלאו את התפקיד הציבו אותנו הבחירות הללו בפני מסקנה מתבקשת אחת: העברת הבחירה מהכנסת לעם מהפעם הבאה ואילך היא צו השעה. הבחירות יכולות להיות מקוונות ולהיעשות בין רגע באמצעות המחשב מבלי לרתום לשם כך משאבי כספיים עצומים שיממנו מתחמי הצבעה, כוח-אדם וכיוצא באלה. התפקיד הוא תפקיד ייצוגי ראשון במעלה ומכאן שברור כי הציבור הוא גם זה שצריך לבחור את האדם שיאייש את המשכן – וזאת במקום להפוך את המירוץ לאינטריגה פוליטית אחת גדולה. סביר להניח כי אם הציבור היה בוחר את הנשיא ריבלין היה נבחר בלי דפיקות לב מיותרות. היחיד שיכול היה לאיים עליו מבחינה אלקטורלית היה חתן הנובל שכטמן שזכה לתמיכה ציבורית רחבה שלא עלתה בקנה אחד עם המנדט הבודד שקיבל אתמול – אולי מרות קלדרון שהכריזה על תמיכתה בו – אולי מבנימין נתניהו.
לבסוף, יש שיגידו כי אין כל טעם בתפקיד הנשיא שכן מדובר בלא יותר ממשרה סמלית בעלת צביון סמלי ללא כוח אופרטיבי של ממש. ההגדרה אולי נכונה אבל אני חושב אחרת – בעיקר משום שישראל זקוקה לנשיא בעל שם ומוניטין מוכח שיוכל לשמש כשגריר המותג שנקרא מדינת ישראל. במובן הזה, הנשיא פרס היה בדיוק מי שישראל הייתה זקוקה לו – אדם שיצליח לגרום למתבוננים מבחוץ להבין שלמדינת ישראל יש הרבה מה להציע – לכל הפחות הרבה יותר מהסכסוך הישראלי-פלסטיני השחוק שהפך לנושא הבלעדי שאליו ישראל מקושרת. ריבלין, אמנם לא ייהנה מההילה התדמיתית של קודמו אך יכולתו למצוא שפה משותפת כמעט עם כל אדם באשר הוא תהיה בבוא העת יתרון יחסי של ממש – הן בישראל והן מחוצה לה.