שווה להתעכב על מערך הבריתות הבינלאומי של ישראל במיוחד על רקע העובדה שסטיבן הארפר, ראש ממשלת קנדה, ואחד מידידיה הגדולים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית, נחת השבוע בישראל. אז הארפר הוא אמנם לא אובמה וקנדה היא לא ארצות הברית אבל אין זה סוד שבממשלת ישראל התגבשה כבר מזמן ההבנה שלפחות כל עוד אובמה נמצא בבית הלבן, ניתן ואף רצוי לרקום קשרים הדוקים יותר עם מעצמות אחרות. שר החוץ ליברמן מדגיש את חשיבותו של הגוש המזרח-אירופאי בראשותה של רוסיה ואילו בנט מקפיד לדבר בשבחו של הגוש האסייתי בראשותן של סין, יפן ודרום-קוריאה. הדיון סביב האזור שעליו יש להטיל את מלוא כובד משקלנו יימשך עוד זמן רב אבל בינתיים הגיע הזמן לשאול – האם דווקא מצפון תיפתח הטובה?
גם באו"ם למדו מסאות'פארק לתקוף את קנדה
לא כל אמירה ביקורתית כלפי מדינת ישראל היא אמירה אנטי-ישראלית או אנטישמית, אבל צריך להיות מאוד נאיביים כדי לא להבחין בצביון האנטי-ישראלי העקבי שנושאים הדיונים העוסקים בישראל במוסדות הבינלאומיים השונים. אם בעבר הרחוק יותר נסמכנו פעם אחר פעם כמעט באופן בלעדי על תמיכתה של ארצות הברית (ומיקרונזיה), הרי שבשנים האחרונות הפכה גם התמיכה הקנדית לדבר שבשגרה – אך זו רחוקה מלהיות מובנת מאליה.
עידן הצביעות
בעידן הצביעות שבו אנו חיים, כל הבעת תמיכה פומבית במדינת ישראל נתפסת בעיני מנהיגים רבים כצעד שגוי משום שבמרביתם המוחלט של המקרים התמיכה בישראל שקולה להתרסה בפני מדינות ערב שמספרן הרב הופך את התמיכה בהן לכדאית יותר. לא אצל הארפר. ראש ממשלת קנדה, אשר נבחר ב-2011 לקדנציה שלישית ברציפות, הדגיש פעם אחר פעם בנאומיו את המחויבות המוחלטת שלו לישראל, לעמדותיה המדיניות ולמאבקה חסר הפשרות בטרור – ואף שילם על כך מחיר בדמות הפסד ההזדמנות לכהן במועצת הביטחון של האו"ם ב-2010.
את ההפסד לפורטוגל שזכתה לבסוף במקום הנכסף, הגדיר הארפר כלא יותר ממכה יבשה שהוא מוכן לחיות עמה. הייתה זו אמירה אמיצה, לא צפויה וכזו המבוססת על האמונה כי ישראל היא אי נדיר של יציבות במזרח התיכון, אמונה שהלכה והתחדדה עם התקדמותו של האביב הערבי.
קנדה הפסידה את המקום במועצת הביטחון בין היתר אחרי שהארפר, אשר נבחר לראשונה לתפקיד ב-2006, תמך באופן בלתי מסויג בישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה והדגיש פעם אחר פעם את זכותה של ישראל להגן על עצמה. הארפר לא הסתפק בהצהרות וקנדה הייתה גם למדינה הראשונה בעולם שהחרימה את ועידת דרבן 2 ב-2009 אשר הוגדרה על הנייר כועידת האו"ם נגד גזענות אך הפכה הלכה למעשה ללא יותר ממופע אנטישמי מביך בכיכובו של נשיא איראן דאז מחמוד אחמדינג'אד.
ואם כל זה לא מספיק הרי שקנדה הייתה גם למדינה הראשונה שהכריזה על החרמתו של ארגון החמאס לאחר זכייתו בבחירות שנערכו בעזה אי שם ב-2006. מאז נכנס אובמה לתפקיד, נזכרים מקבלי ההחלטות בישראל בערגה ובגעגועים עזים ליחסים החמים ולחברות האמיצה בין אריאל שרון ואהוד אולמרט לג'ורג' בוש ג'וניור. במובן הזה, סטיבן הארפר הוא גרסה הרבה יותר משוכללת של בוש. וכן, הארפר הוא גם חבר אישי של ראש הממשלה נתניהו.
הטור הזה הוא בהחלט אקט של הערכה לסטיבן הארפר, אך קודם כל ולפני הכל מדובר בתזכורת וקריאת השכמה לקובעי המדיניות בישראל. הברית עם וושינגטון היא עדיין החיבור האסטרטגי החשוב ביותר שלנו ואין עוררין על כך, אך בבואנו למפות את המדינות הגדולות שעמן יש לחזק את הקשרים – חייבת קנדה להימצא בצמרת הרשימה – על כל המשתמע מכך ברמת שיתופי הפעולה הכלכליים, הדיפלומטיים, הצבאיים וגם התרבותיים. נתניהו, לפיד, בנט וליברמן חייבים לזכור שלקנדה יש הרבה מה להציע – אתם יודעים – לא כולל ג'סטין ביבר.