בסופו של יום אנחנו עומדים בפני משוואה פשוטה למדי. לכל אחד ואחת מהשחקנים והשחקניות המופיעים על במות ישראל יש בוודאי דעה כזו או אחרת, מגובשת יותר או פחות, אודות עתידם של השטחים וגושי ההתיישבות הגדולים. הבעיה נעוצה בכך שלא ניתן להחזיק את המקל משני קצותיו – אי-אפשר גם ליהנות מהמימון שמעניקה המדינה לתיאטרון הקאמרי ובה בעת להחרים עיר שלמה המהווה עד הודעה חדשה חלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל, בין אם הן ירצו בכך ובין אם לא.
זה לא היה עובד בשום מקום אחר
ברגע שהודיעו על סירובן להופיע בעיר, כל שנותר לעשות הוא לבחור באחד משני התרחישים הבאים – ומהם בלבד: או שתיאטרון הקאמרי יפסיק את ההתקשרות עמן ביוזמתו, או שלחלופין הן אלו שיניחו על שולחנו של המנכ"ל את מכתב סיום ההתקשרות המתבקש. אומר בכנות שהאופציה הראשונה נראית לי מעט דרקונית ובעייתית יותר, ומכאן שאם הן היו מוכנות לעשות – ולא רק לדבר – ניתן היה לצפות שהן ינסחו את המכתב באופן עצמאי. במבחן התוצאה ברור שציפיות לחוד ומציאות לחוד – אחרי דין ודברים הן התרצו עד לפעם הבאה – אך הצביעות נשארה והיא זועקת לשמיים.
בטרם איקרא פשיסט על ידי חלק מהמגיבים לטור, ואואשם בריש גלי גם בהשרשת סגנון המנהיגות של פוטין, אבהיר את עמדתי על מנת שיהיה קשה יותר לעוות אותה: איני מסכים עם דגן, לבנטל ו-וינו-אלעד, אך אני מכבד לחלוטין את זכותן להשמיע אותה. אני לא סותם להן את הפה אבל כל שאני מבקש הוא שייקחו אחריות על המשמעויות המקצועיות שיש לבקשה אותה הגישו. זו מנהיגות, זה אומץ אמיתי, כל פתרון אחר הוא בבחינת דו-פרצופיות מניפולטיבית.
זכותן המלאה לבקר את המדיניות בה נוקטת הממשלה בשטחים - אך זו לא כוללת לטעמי את הזכות להחרים מקום – וקהל – המהווים חלק לא פחות אינטגרלי מישראל מאשר תל-אביב. לא אני קבעתי את זה, כי אם כל טיוטות ההסדר שהועברו בין ישראל לפלסטינים (בחסותה של ארצות הברית) לאורך השנים – על גורלה העתידי של אריאל אין ויכוח - היא תישאר בריבונות ישראלית.
הדבר דומה, אמנם לא לחלוטין, אך בהחלט במידת מה, למצב בו מרצה המועסק באוניברסיטה הממומנת מתקציב משלם המיסים, כורת את הענף עליו הוא עצמו יושב וקורא להחרמת המוסד. גם במקרה הזה איני מסכים עם הדעה בה מחזיקים המרצים, אבל אני מוכן לשמוע אותם מביעים אותה – כל עוד לא ירקדו על שתי חתונות בעת ובעונה אחת. בפועל, כולנו מכירים את השיטה, את הרוטינה הקבועה שכבר מתחילה לשעמם. לטובת מי שפספס זה עובד בערך ככה: חברי הסגל האקטיביסטיים מנצלים את העובדה שהאוניברסיטה לא תפטר אותם מחשש לביקורת קשה בדבר פגיעה בחופש הביטוי האקדמי וההבנה הזו היא שמכשירה את הצעד הבא – המשך הפצתה של משנת השטנה נגד ישראל בין כתלי המשרד בו הם יושבים. היכן נשמע אבסורד גדול מזה? רק בישראל. תעשו לי טובה ואל תשלו את עצמכם – זה לא היה עובד בשום מקום אחר.
בסיכומו של דבר, לבנטל, וינו-אלעד ודגן חייבות להחליט האם הן רוצות להמשיך להופיע בקאמרי. במידה והתשובה היא כן, יהיה עליהן לקבל את נהלי התיאטרון במלואם ולהופיע בכל מקום בו תיקבע להן הצגה – לרבות באריאל - ולתת לקהל את השואו שמגיע לו. לחלופין, במידה ולא – וגם זו זכותן – יהיה עליהן לסיים את התקשורתן עם הקאמרי מיוזמתן משום שברור שמכתב כזה לא יעשה את הדרך ההפוכה. כל ניסיון למצוא פתרון ביניים אחר שלא טומן בחובו התמודדות ישירה עם המתח שנוצר הוא בבחינת צביעות ופחדנות שאין להן מקום, ובמילים אחרות – ישראבלוף – הנה משהו שאנחנו גם טובים בו.