לוי, מנסה להראות לנו שבניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, השסע העדתי שאפיין את מדינת ישראל בשנות החמישים, השישים וגם השבעים והשמונים עדיין כאן. במבחן התוצאה הצר הוא צודק משום שלא ניתן לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהממצאים העובדתיים, ולא פחות חשוב מכך, התודעתיים, אשר הושרשו ונחרטו כאן לאורך השנים. עם זאת, כל ניסיון להסתכל על התופעה מבעד לעיני מבחן התוצאה בלבד שקולה לחטא קדמון שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום.
העיסוק המתמשך בשד העדתי ובניסיון להראות שהוא חי וקיים מטפח את תחושת ההתקרבנות ומסיר כמעט לחלוטין מעולי ארצות המזרח את האחריות למצב שאותו הם מתארים. כן, קיימים פערים, כן, צריך לפעול לצמצומם וכן, אנחנו עוד לא שם. ואף על פי כן, גרסת ה"אני מאשים" הטלוויזיונית של לוי מעניקה רוח גבית לקיפאון והופכת את החתירה האקטיבית לשינוי המצב לבלתי משתלמת.
במילים אחרות, מדובר במסמך אנושי מעניין אבל האופן שבו בנה וערך לוי את הסדרה, המרואיינים שאותם הוא בחר בקפידה והשאלות שאותן הוא שאל וכמובן התשובות שמתקבלות, מקדמים את הנצחת המצב הקיים ולא את שינויו. כשילד בן 13 (בערך) אומר שאין לו סיכוי להתקבל לקורס טיס כי הוא מזרחי הרי שסביר להניח כי מלכתחילה הוא לא ישאף להתקבל לקורס מסוג זה גם אם כל הנתונים יהיו לטובתו.
אם כבר מגיל צעיר אומרים ההורים לילדיהם שבית ספר מקצועי עדיף עשרות מונים על השכלה אקדמית פורמלית הרי שאותם ההורים לא יכולים להלין אחר כך על העובדה שילדיהם לא מאיישים לדידם את משרות הניהול הבכירות במדינת ישראל. כשאחד הביטויים האולטימטיביים של תהליך ה-"השתכנזות" הוא רכישת השכלה על-תיכונית האם הפתרון טמון בוויתור על הלימודים רק כדי לא "לבגוד בשורשים"? הרי זו בדיוק האשמה המגוחכת שייחסו לאמנון לוי עצמו שהעז ללמוד באוניברסיטה. למען הסר ספק, דרוש שינוי – אבל הוא מתחיל מבפנים.
ומה עם הרופא הרוסי שעובד כמאבטח?
באחד משיריה המכוננים כותבת המשוררת רחל "רק על עצמי לספר ידעתי". אז אתם תסלחו לי, לא אספר על עצמי, אספר על הוריי שהגיעו מאוקראינה (אז עוד ברית המועצות) לישראל לפני 23 שנים. הם הגיעו לכאן ללא רכוש למעט ספרים (אחרי שהשלטונות הסובייטים אסרו על הוצאת רכוש משטחי המדינה) וזכו לסל קליטה סטנדרטי שהספיק בקושי לכיסוי שכר הדירה. אמי שהייתה אז בת 41 והחזיקה בתואר שני בתחום הנדסת המחשבים לא מצאה עבודה בחודשים הראשונים ונאלצה לנקות משרדים תמורת "משכורת עתק" שעמדה אז על 4-5 שקלים לשעה. אבי, אז בן 44, בעל תואר שלישי באותו התחום (המקביל לדוקטורט) מצא עבודה מעט מהר יותר ועבד ללא לאות על מנת לפרנס את משפחתו. למרבה המזל, אחרי תקופה קצרה יחסית, גם אמי מצאה עבודה בתחום ושניהם עבדו מאוד קשה כדי לזכות מחדש בהכרה המקצועית והכלכלית שכה הגיעה להם.
לאורך השנים, כמו כל אחד ואחת מאיתנו, הם פגשו גם באנשים שניסו להכשילם אך אני יכול להעיד באופן חד-משמעי על כך שמעולם לא שמעתי מהם ולו מילה אחת על כך שהם מקופחים על רקע מוצאם. ואם התשובה שלכם לטענה הזו תהיה משהו כמו "נו ברור – הרי העולים מחבר העמים משתייכים בהגדרה לאותה אליטה אשכנזית דומיננטית" תגידו את זה בפעם הבאה למאבטח שהיה פעם רופא.
לסיכום, טוב היה עושה אמנון לוי, או מי ממשיכי דרכו אילו היה יוצר תכנית שמנסה לקדם רב-שיח אמיתי ואותנטי שהיה מספק לנו זווית ראיה מעניינת ומורכבת יותר. במקום להרכיב רשימת מרואיינים על טהרת המזרחי המקופח הוא יכול היה לבחור ולשלב, רחמנא לצלן, גם מובילי דעה אשכנזים במטרה לרדת לשורש הבעיה. ובקיצור – כתב אישום – אאוט – פתרונות מעשיים – אין.