טיעונו של לוי מוטעה מיסודו משום שבנאיביות האופיינית לו הוא מתעלם (בכוונה תחילה כמובן) מהקשר שבין התנועות החברתיות שקוראות לחרם כלכלי על ישראל - בראש ובראשונה ארגון העל BDS שהיה מעורב בין היתר בארגון המשט לעזה – לבין הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה ברת-קיימא בקהילה הבינלאומית. במילים אחרות, לוי מתמקד בפן הכלכלי בלבד ושוכח שהאפיק הכלכלי הוא לא יותר מאמצעי הסוואה לאידיאולוגיה ארסית ששוללת באופן גורף את קיומה של מדינת ישראל.
גם אם בפועל תנועת ה-BDS נתפסת, במרומז או שלא, על ידי לוי כתנועת מחאה לגיטימית הרי שההתבטאויות החוזרות והנשנות של מנהיגי התנועה חושפים את פרצופם האמיתי. כך למשל, אחמד מור, אחד מהפעילים הבולטים בתנועה אמר בשנת 2010 כי "משמעותו של ה-BDS הוא אכן הסוף של המדינה היהודית". רוני קסרילס, פעיל בולט נוסף בתנועה צוטט כאומר "BDS מייצג שלוש מילים שיסייעו לקדם את התבוסה של ישראל הציונית ואת הניצחון לפלסטין". אם היינו באולם בית המשפט סביר להניח שזה היה המקום בו הייתי מסיים את טיעוניי.
לוי ממשיך לחיות בפנטזיה משלו
השנאה העצמית שכל כך מושרשת בתודעתו של לוי מסמאת את עיניו, ולא בפעם הראשונה. היום הוא קרא לחרם כלכלי ובראשית החודש הוא פרסם טור נוסף תחת הכותרת "מחכה להתקוממות הפלסטינית" בו הוא משווה את המשטר הישראלי למשטרי "עוולה ורוע" אחרים ואף מייחל לסופו. אחרי הטור הקודם – ובטח שאחרי הטור שפרסם אתמול יגברו הקריאות לפיטוריו של לוי, אבל האמת היא שבתור מי שמתנגד לעמדתו אין לי בעיה שימשיך לדבר, כל רעיון הזוי שיוצא לו מהפה רק מעורר אנטגוניזם גדול יותר כלפיו וכלפי האידאולוגיה שאותה הוא מבקש לייצג.
לוי מרבה לדבר בטוריו על ההתנחלויות שהפכו לדידו למכשול העיקרי בפני השלום שכנראה, לדידו, נמצא ממש מעבר לפינה. גם את הטיעון הזה מסרב לוי לעמת עם המציאות משום שבפועל נמצאות על שולחן המשא ומתן שתי סוגיות כבדות משקל שהפכו ברבות השנים למכשול גדול בהרבה מכמה מאחזים בלתי חוקיים. הכוונה היא כמובן לפתרון בסוגיות זכות השיבה ועתידה של ירושלים. אז מה אם אלו הם הנושאים המהותיים באמת – אלו שבגללם שום משא ומתן לא הבשיל להסכם קבע רציני? את לוי זה לא באמת מעניין - הוא ממשיך לחיות בפנטזיה משלו.
המטרה העיקרית של לוי ודומיו היא לשכנע את הקוראים בצדקת דרכו ולהציב מראה בפני החברה הישראלית. בפועל, ובפרספקטיבה השוואתית ממקרי מבחן קודמים, אנחנו מגלים בקלות כי הטענה בדבר יעילותו של החרם הכלכלי כמכשיר לשינוי מדיניות מתבססת על מקרה מבחן אחד בלבד – הוא המקרה הדרום-אפריקאי. כמות הדוגמאות המצביעות על כך שחרם כלכלי גורם למדינות המחרימות יותר נזק מתועלת – ולמדיניות המוחרמות יותר תועלת מנזק – גדולות בהרבה. תשאלו את הבריטים ששכללו את תעשיית ייצור המזון המקומי (ועל ידי כך הקטינו את התלות בייבוא) בזמן המצור שהוטל עליה בתחילת המאה ה-19. לחילופין, את ארצות הברית שהפסידה סכומי עתק של בין 15 ל-19 מיליארד דולרים בשנה בעקבות חרמות שהטילה.
למען הסר ספק, נכון יהיה לומר כי בכל הנוגע להסדר מדיני הזמן משחק לרעתנו משום שהמאזן הדמוגרפי לא מחכה לאיש. בשלב כלשהו, ועדיף מוקדם ממאוחר, תצטרך מדינת ישראל ליזום מהלך כלשהו – בין אם חד-צדדי ובין אם מתואם. ואף על פי כן, הניסיון לזרז את המהלך באופן מלאכותי באמצעות החרם הכלכלי צפוי להיכשל אך גם זה לא מנע מלוי לייצר עוד מאמר שטחי שכבר משמש ברגעים אלו ממש את שונאי ישראל.