למן תחילת דרכו הפוליטית, פעילות המדיה החברתית של שר האוצר הנוכחי לא הייתה חפה מטעויות, כך היה בעיקר בתקופה שלפני ההישג האלקטורלי לו זכה. עם זאת, עצם העובדה שהוא בחר בערוצי המדיה החברתית כאחד המכשירים העיקריים שבאמצעותם הוא ישמור על קשר עם הציבור היא דבר ראוי לציון ולהערכה לכשעתמו. הסיבה לכך היא שהמדיה החברתית, על רבדיה השונים, הופכת ליותר ויותר דומיננטית בעולם שבו אנו חיים, בעיקר משום היותה ערוץ בלתי-אמצעי שמאפשר לכל אזרח לפנות לראש עיר, חבר כנסת או שר זה או אחר – ולכל הפחות לצפות למענה.
בואו נשים את הדברים על השולחן. מרביתם המוחלט של אלו המבקרים היום את לפיד על כך שהוא משתף מהגיגי לבו בפייסבוק הם בדיוק אותם האנשים שעד לפני שנה-שנתיים התלוננו חדשות לבקרים על כך שאף אחד מנבחרי הציבור פשוט לא סופר אותם. אף אחד לא רואה אותם ממטר, אף אחד לא מדבר עמם בגובה העיניים. בשנה וחצי האחרונות כללי המשחק השתנו, הרבה מאוד בזכות לפיד שהפך את הדינמיקה הפוליטית על פיה, והנה, הפלא ופלא – גם זה לפתע לא בסדר.
מבקריו של לפיד חמושים בשני טיעונים מרכזיים: הראשון, תדירות הכתיבה והטענה (הלא מבוססת) לפיה זמן הכתיבה הזה בא תמיד ובהכרח על חשבון הטיפול הבהול בענייני המדינה שנזנחו, לטענתם, לטובת מגלומניה רגעית. שנית, סגנון הכתיבה שמזכיר את טורו בידיעות אחרונות. הסגנון הזה נראה להם סיפורי מדי – נרטיבי מדי – סובב סחור-סחור.
אז כידוע, על טעם ועל ריח אין להתווכח, זה הסגנון של לפיד מאז ומתמיד ומיותר לצפות שהוא ישנה אותו מקצה לקצה אחרי שכתב אלפי טורים ומאמרי דעה, וגם מספר ספרים. מנקודת מבט מקצועית של מי שעוסק בין היתר בתחום הייעוץ האסטרטגי לנבחרי הציבור במדיה החברתית, אני יכול להסכים עם הטענה שהפוסטים של לפיד לפעמים מעט ארוכים ומכאן שלא מן הנמנע כי חלק לא מבוטל מהלייקים שלהם הוא זוכה הנם פועל יוצא של עצם היותו מי שהוא ולא של העובדה כי כל מי שעשה לייק אכן קרא את הפוסט עד סופו. כבוד השר - נקודה למחשבה.
בכל הנוגע לשאלת תדירות הכתיבה והזמן המוקדש לה הרי שהביקורת על לפיד לא מחזיקה מים. המבקרים מבקשים מלפיד "להפסיק לכתוב וללכת לעבוד". מהטיעון עולה כאילו אם רק היה לפיד מוותר על אותה רבע שעה או מחצית השעה פעם במספר ימים – הגירעון העצום שמונח כעת לפתחו של לפיד היה מתאדה והיינו הופכים לשוויץ. הפעילות של נבחרי הציבור במדיה החברתית לא מסתכמת במענה על שאלות האזרחים, כי אם גם על דיווח ועדכון שוטף על הנעשה במשרדם – יאיר עושה את זה בסגנונו ובתדירות שמתאימה לו – וטוב שכך. את המבקרים אשאל רק שאלה אחת – מהי האלטרנטיבה שאתם מציעים?
הגיליוטינה מוכנה
לאלו מכם שמתכוונים להגיב על הטור הזה ולכתוב שאני אדם נאיבי שלא רואה את המציאות כהווייתה אחסוך כבר עכשיו, אני לא אדם נאיבי וברור לי שלפיד, כמו כל נבחר ציבור אחר בישראל ומחוצה לה, מנצל את הפלטפורמה שניתנה לו לטובת קידום האינטרסים והצרכים הפוליטיים שלו. השאלה הנשאלת היא האם מדובר בחטא? או שמא מלכתחילה הציפייה לנבחר ציבור שיפתח בפייסבוק, או בכלל, את כל הקלפים – היא פשוט לא ריאלית. תרשו לי ללכת על ההשערה השנייה.
והאמת היא שהפער בין הציפיות למציאות מספר את כל הסיפור – הסיפור שבפועל הרבה יותר גדול מלפיד – זהו הסיפור של אזרחי ישראל – שלכם, שלי, שלנו. אזרחי ישראל הם אלו שמצפים (ובצדק) מנבחרי הציבור לדבר עמם בגובה העיניים אך מתלוננים מיד לאחר מכן כי מנסים לעבוד עליהם. אזרחי ישראל הם אלו שמצפים מנבחרי הציבור לקבל החלטות אך כשאלו מתקבלות, טובות יותר, טובות פחות, הגיליוטינה מוכנה והראשים נערפים. אזרחי ישראל רוצים להינות מכל העולמות ומדברים במושגים של שחור ולבן כאשר לפעמים ברור שבתווך – יש הרבה אפור.
תכונת האופי הכה ישראלית הזו חורגת במידה רבה מהדיון הצר ביאיר לפיד משום שהיום זה לפיד ומחר זה בנט, היום זה נתניהו, מחר זו יחימוביץ, היום זה ההורים, מחר זה המורים – ומחרתיים הצבא, האוניברסיטה והעבודה. היכולת המיסטית כמעט לנוע כל העת בין סקנדל לפסטיבל היא תמצית הישראליות. יש מקרים שבהם היא מעוררת השראה – במרבית המקרים היא מתכון לאסון.