הבעיה האמיתית של הכדורסל הישראלי היא לא כמות הישראלים שייכללו בסגל או ירוצו על המגרש בכל רגע נתון משום שאם היו לנו מספיק ישראלים טובים שמסוגלים להחזיק קבוצה ולהביאה להישגים בכלל לא היינו מקיימים את הדיון הזה.
הלוואי והיו לנו כאן 40-50 ישראלים טובים שהיו מסוגלים לסחוף את קבוצות ליגת העל להצלחה בזירה המקומית והאירופית כאחת, אלא שבמציאות בה מתקני האימונים של מרבית מחלקות הנוער נמצאות במצב מחפיר, מעמד המאמן נמצא בשפל ובהיעדר אקדמיות נוער רציניות כמו אלו שנמצאות מעבר לים, כל דיון על כמות הישראלים על המגרש הוא לא יותר מניסיון חסר תכלית להסיט את תשומת הלב מהדבר החשוב ביותר: תרבות ספורט והשקעה תקציבית בדור העתיד תחילה. עם הויכוחים על דקות המשחק אפשר לחכות.
אז נכון, גם השחקנים המקומיים שלנו, תוצרת כחול-לבן, צריכים לקבל את המקום והבמה להוכיח את עצמם אבל הם לא צריכים לקבל את הבמה הזו רק בזכות מה שכתוב בתעודת הזהות שלהם אלא משום שהם הרוויחו את מקומם בחמישייה ביושר ובזכות עבודה קשה.
בטור שכתב אתמול בעיתון "ידיעות אחרונות" מזכיר אריה מליניאק את איתי שגב ועידן זלמנסון המוכשרים ממכבי תל-אביב עת הוא מלין על כך שהם משחקים "שלוש דקות כשמכבי ת"א מובילה ב-25 נקודות." אריה, ידידי היקר, עידן ואיתי צריכים להרוויח את דקות המשחק שלהם – הם צריכים להוכיח לדייויד בלאט שמקומם על הפרקט ואם המאמן שהוביל את נבחרת רוסיה לזכייה באליפות אירופה ולמקום השלישי באולימפיאדה האחרונה יחליט שהם טובים מספיק – הם ישחקו. עד אז, שיצברו ניסיון – בין אם במכבי תל-אביב ובין אם בקבוצה אחרת שאליה יבקשו להיות מושאלים.
אם כבר חוק רוסי, אז עד הסוף
ואם כבר ברוסיה עסקינן, הרי שלא בכדי החוק שמחייב את הימצאותם של שני שחקנים מקומיים על הפרקט בכל קבוצה ובכל רגע נתון נקרא החוק הרוסי. החוק הרוסי מיושם בישראל אבל שם פחות או יותר מתחיל ונגמר הדמיון.
גם אחרי התפרקותה של ברית המועצות שהייתה למעצמה ספורטיבית בכל קנה מידה, ההשקעה בענפי הספורט השונים ובטיפוחו של דור העתיד ברוסיה נשארה תחילה כשהייתה – ואף גדלה בשנים האחרונות. כשיש שר ספורט במשרה מלאה ותקציבי עתק שמועברים (בדרך כלל) למקומות הנכונים אפשר לבסס תרבות ספורט ארוכת טווח, לייצר שחקנים נהדרים ולייצא כוכבים גם ל-NBA על בסיס קבוע – אנדריי קירלינקו, טימופיי מוזגוב ואלכסיי שווד הם הנציגים הנוכחיים של המדינה הגדולה בעולם בליגה הטובה בעולם.
באופן אישי אני לא חושב שהשבתת הליגה היא צעד נכון אבל אם ההחלטה כבר התקבלה, הרי שהחזרה לפרקט לא צריכה להיות תלויה בהחלטה קוסמטית שמבוססת על כמות – כי אם ביישומה של רפורמה כוללת שמבוססת על איכות.
במילים אחרות, השחקנים הישראלים צריכים לשבות לא כי ריקי היקמן, קורטני פלס או דונטה סמית' "לקחו" להם את המקום בחמישיה, אלא משום שלדור העתיד של הכדורסל הישראלי לא יהיה עתיד אם לא יחול שינוי דרסטי. השחקנים הישראליים הגיעו ממחלקות הנוער והם יודעים היטב שלמעט מספר מועדונים שניתן לספור אותם על אצבעות כף יד אחת של גידם, מחלקות הנוער שאליהן מגיעים הילדים פשוט לא עומדים בסטנדרטיים האירופאיים – שלא לדבר על אלו האמריקניים.
ולבסוף ברשותכם עוד מילה על הטור של מליניאק מאתמול, לקראת סוף דבריו הוא שואל "אתם מכירים אוהד אחד של מכבי ת"א שקנה מנוי בשביל לראות את ניק קיינר מדלי, שרמדיני או תומאס?" בבואו להמחיש את חיוניותו של השחקן הישראלי על הפרקט. ובכן, השימוש הספציפי בשמותיהם של שחקנים ששוחררו בדיעבד או בשחקן שלא פוגע מתחילת העונה (גם כן בדיעבד) הוא מעט דמגוגי – ברור שאף אחד לא קנה מנוי כדי לראות את שרמדיני או תומאס אבל המנויים נקנו כשהחתימו את לוגאן והיקמן – בדיוק כמו שלפני קרוב לעשור המנויים נקנו כדי לראות את שאראס ופארקר ולא את אסף דותן או רגב פנאן עמם הסליחה.
וכן, נדמה לי שעם יד על הלב, גם אוהדי הפועל ירושלים יודו שהם לא קנו מנוי רק בשביל לראות מקרוב את אורי קוקיה.