התומך העיקרי והבולט ביותר ביוזמת משאל העם הוא נפתלי בנט שמיהר להעלות את הנושא לסדר היום וזאת משום שעוד בטרם תצא הכנסת לפגרה בשבוע הבא מעוניין יו"ר מפלגת הבית היהודי לרשום הישג פוליטי. הבחירות נערכו לפני חצי שנה ובינתיים כמעט כל מפלגות הקואליציה רשמו הישגים חלקיים כאלה ואחרים: חוק המשילות של הליכוד-ביתנו, חוק השוויון בנטל של יש עתיד ועצם ההחלטה על חידוש המשא ומתן שתירשם כמעין הישג לציפי לבני אשר תנהל את המגעים בשלב הראשון.
נפתלי בנט מצדו קיווה מאוד שכבר הבוקר הוא יוכל לרשום הישג משמעותי ראשון ולברך על בחירתו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. האכזבה הגדולה שחש אמש נוכח בחירתם של יצחק יוסף ודוד לאו תגרום לו להטיל את כל כובד משקלו על חובת קיום משאל העם שצפויה לזכות בתמיכת הממשלה ולהפוך לחוק יסוד וזאת בשונה ממעמדה הנוכחי כחוק רגיל מן המניין כיום. בה בעת חשוב לזכור שעבור נפתלי בנט אשר שימש בעבר כמנכ"ל מועצת יש"ע מדובר גם על מהלך אידאולוגי שלא ניתן להמעיט מחשיבותו.
הדיון הציבורי-ממשלתי ביוזמת משאל העם יצר חיבור מעניין ולא טרוויאלי כלל בין אביגדור ליברמן לציפי לבני. שניהם מתנגדים ליוזמה אך הסיבות שמאחורי ההתנגדות שונות בתכלית: ליברמן מאמין בכל ליבו בצורך לחזק את יציבות הממשלה ולהגדיל ככל הניתן את מרחב התמרון שלה, בדיוק לשם כך הוא מקדם במרץ את חוק המשילות ובמובן הזה משאל עם שקול לבריחה מאחריות. לדעתו, משאל העם האמיתי לדעתו נערך פעם בארבע שנים (או שנתיים וחצי בממוצע במקרה שלנו) – וקוראים לו בחירות.
ההתנגדות של לבני בסיסית הרבה יותר ונובעת אך ורק מהחשש המאוד סביר שאחרי כל המאמצים שיושקעו בהשגת ההסכם שהפך למטרתה הבלעדית, יבחר הציבור לדחותו ולשלוח אותה בחזרה לנקודת האפס. אם לשפוט על פי ששת המנדטים שקיבלה בבחירות האחרונות וזאת על רקע הקמפיין שהתבסס בראש ובראשונה על החיוניות שבהסכם – מדובר מבחינתה על חשש מוצדק לחלוטין. לבני יודעת היטב שהאינסטינקט הבסיסי של אדם הוא לסרב בתוקף למסירת שטחים, אחרי 65 שנים של סכסוך בלתי פוסק, אינספור הרוגים וסקפטיות טבעית שרק מתגברת מיום ליום, משאל העם הוא הדבר האחרון שלבני זקוקה לו.
לבסוף, אם לבני מתנגדת למשאל עם משום שהיא חוששת שההצעה לא תתקבל – בנימין נתניהו תומך במשאל העם מאותה הסיבה בדיוק. מפלגות האופוזיציה מצדן ממלאות את תפקידן ומתנגדות באופן אוטומטי כמעט לכל הצעה קואליציונית. בפועל, ההתנגדות העזה של יחימוביץ' וגלאון למשאל העם עלול להיות בעוכריהן בטווח הארוך. לכולם ברור שאם דעת הקהל בכל הנוגע להסדר הייתה תואמת את משנתן של מנהיגות האופוזיציה הרי שעמדתן בנוגע אליו הייתה משתנה – הדבר נכון כמובן גם לגבי כל יתר מקבלי ההחלטות – כל אחד ועמדתו הוא.
הכל תלוי בדרך ששואלים
אבל עם כל הכבוד לחילוקי הדעות הפוליטיים, חשוב לתת את הדעת על שתי סוגיות עקרוניות שמחייבות מענה: ראשית, האם משאל עם בסוגיה מדינית יביא לקיומם של משאלי עם דומים בסוגיות עקרוניות לא פחות כדוגמת שינוי שיטת הממשל, הפרדת הדת מהמדינה וכיוצא באלה? שנית, מהו הנוסח המדויק של השאלה עליה יתבקש הציבור לענות בבואו להביע תמיכה או להתנגד להסכם?
התשובה לשאלה הראשונה היא לא – מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית שבה מקבלי ההחלטות נבחרים על ידי העם ומשמשים כנציגיו. ככזו, רעיון משאל העם סותר את הקונספט הבסיסי הזה ולכן אם אתם מאמינים שישראל תהפוך בעתיד הנראה לעין לשוויץ שבה משאלי העם הם דבר שבשגרה – תשכחו מזה.
אבל איך שלא נסתכל על זה, לב העניין בכל הנוגע למשאל העם הוא השאלה שעליה יתבקש הציבור לענות. נוסח השאלה המדויקת הוא קריטי משום שהאופן בו היא תנוסח ישפיע במישרין על התוצאות שיתקבלו. כל מילה, כל שם תואר, כל פועל וגם כל פסיק חייבים להישקל בזהירות המירבית וזאת על מנת למנוע ככל הניתן הטייה אוטומטית של התוצאות.
פרופ' גדעון דורון ז"ל, מומחה למדע המדינה וחוקר תורת המשחקים, שהייתה לי הזכות ללמוד אצלו תמיד אמר "תגיד לי מה התוצאה שאתה רוצה לקבל ואני כבר אדאג לנסח את השאלה". למרבה הצער, פרופ' דורון כבר לא איתנו אבל המשפט הזה מעולם לא היה אקטואלי ונכון יותר.