הרציונל מאחורי מעשו המתועב של אעמר היה גלוי, ברור ומחושב – ניסיון לשחרר את אחיו שנכלא ב-2003 בגין מעורבות בפיגועי טרור. עשר שנים חלפו ואמער הבין שהדרך היעילה ביותר שבה יעלה בידו לשחרר את אחיו היא לנצל את החשיבות חסרת התקדים שמייחסים במדינת ישראל להבאתו של כל חייל לקבורה – ולסחור, הלכה למעשה, בגופתו של הקורבן. לשם כך הוא התחבר עם חזן וביקש לרכוש את אמונו מלכתחילה. הייתה זו מזימה שטנית שתוכננה מבעוד מועד ועל כך הוא צריך, לטעמי, לשלם בחייו.
המחבל שהחזיק בעבר באישור שהייה בישראל ראה את ממשלת ישראל חותמת על עסקת שבויים עם חיזבאללה בשנת 2004, הוא ראה את ישראל חותמת על עסקה נוספת עם אותו הארגון בשנת 2008, וכמובן שהוא גם היה עד לעסקה האחרונה במסגרתה חייל אחד שוחרר תמורת לא פחות מ-1027 מחבלים. כמו תלמיד טוב שהתמסר למטרת העל שהציב לעצמו, הוא הבין את השיטה, תכנן את הרצח בקור רוח מעורר חלחלה – ולמרבה הצער גם הצליח לבצעו.
איפה מסקנות ועדת שמגר?
אי שם בשנת 2010 הקים שר הביטחון דאז אהוד ברק את ועדת שמגר שעסקה בקביעתם של קריטריונים ברורים ככל הניתן לניהול משא ומתן עתידי לשחרור שבויים ונעדרים ישראלים. מסקנות הועדה הוגשו (לא מן הנמנע שבכוונה תחילה) רק אחרי שגלעד שליט חזר הביתה אך מאז לא השתנה דבר. ההמלצות לא פורסמו בפומבי וראש הממשלה העדיף, כדרכו בקודש, להימנע מהכרעה ולא לאשרן בפורומים המתאימים.
לכל מדינה שמכבדת את עצמה אסור לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור או עם מחבלים בודדים כמו הרוצח האחרון. אם ממשלת ישראל הייתה עומדת על שלה ולא משדרת חולשה, על אחת כמה וכמה בג'ונגל המזרח-תיכוני בו אנו חיים, היו אמער ודומיו נרתעים מביצוע פעולות דומות. לא, הם לא היו עושים זאת מאהבת ישראל אלא רק משום שהיה להם ברור שהם רק יכולים להפסיד. בפועל, המסקנה שאליה הם הגיעו הייתה הפוכה – לדידם ובהתבסס על ניסיון העבר, חטיפת החיילים היא הדרך המהירה ביותר לשחרר אסירים. המסר שהועבר היה שגוי והאשמה מוטלת על ממשלת ישראל.
כשגלעד שליט חזר הביתה לא היה בישראל אדם אחד שלא מחה דמעה. גם מתנגדי העסקה לא יכלו שלא להתרגש ממראהו של החייל הצנום שהצדיע לראש הממשלה. עיתונאי העולם כולו שיבחו את אופיה המיוחד של מדינת ישראל, אך לעסקה כולה היה מחיר שאסור בשום פנים ואופן להתעלם ממנו – החוסן וכושר העמידה של ישראל, כמו גם ההרתעה שלה, ספגו מכה אנושה.
הראשון לזהות, האחרון להפנים
חשוב לזכור שהבעיה לא נעוצה אך ורק בהיעדר מדיניות ברורה בכל הנוגע לפדיון שבויים ונעדרים. רק לאחרונה התחייבה ממשלת ישראל לשחרורם של יותר מ-100 מחבלים עם דם על הידיים בתמורה להתנעתו המחודשת של משא ומתן שממילא יתאדה כלא היה בעוד מספר חודשים.
כשהממשלה משדרת רפיסות מסוכנת אך טבעי היה שיגיע הרגע בו אדם זה או אחר יעשה כל שביכולתו על מנת לנצלה. אמער כמעט והצליח – היו גם מאות אחרים שכשלו. דרך אגב, אל תתפלאו אם בעוד מספר שנים שמו של נידאל אמער יככב ברשימת המשוחררים בעוד עסקה או מחווה מעוררות מחלוקת.
הגיע הזמן לומר עד כאן! דבר לא יחזיר לחיים את תומר חזן אבל אזרחי ישראל חייבים להתעקש כאן ועכשיו על פרסום מסקנות ועדת שמגר ועל אימוצן על ידי ממשלת ישראל. ממשלה שמפחדת לקבל החלטות קשות ויהיה המחיר אשר יהיה לא ראויה לאמון העם ואת האצבע המאשימה יש להפנות קודם כל ולפני הכל לראש הממשלה.
בנימין נתניהו ניסה למתג את עצמו לאורך השנים כמי שהיה הראשון לזהות את מגיפת הטרור האיסלמי. אכן, הוא באמת היה בין הראשונים לזהות את התופעה אבל במבחן התוצאה דווקא הוא נכשל פעם אחר פעם בניסיון למגרה. הכתובת על הקיר כבר כאן מזמן – היא נכתבה בדם.