אחת האוכלוסיות הבעייתיות ביותר בהקשר הזה היא אוכלוסיית הסטודנטים שמרביתם המוחלט מנסים לשלב את הלימודים והעבודה בתקווה להחזיק את הראש מעל המים. יש כאלו שעושים זאת היטב ויש כאלו שפחות. בתור מי שמלמד באוניברסיטת תל-אביב מזה שלוש שנים אני יכול להעיד באופן אישי על כך שחלק ניכר מהסטודנטים שעברו תחת ידי לאורך השנים עובדים קשה למחייתם ורחוקים שנות אור מהתדמית המפונקת שמנסים לייחס להם.
על מנת לנסות ולטפל במצוקת הדיור הגואה באזור המרכז, קידמה בשנים האחרונות אוניברסיטת תל-אביב פרויקט רחב ממדים במסגרתו החלו להיבנות בסמוך למוסד מעונות חדשים שצפויים לאכלס קרוב ל-1500 סטודנטים. לאחרונה, ביקשו יוזמי הפרויקט להוסיף לתכניות הקיימות מספר קומות ולהגדיל את ההיצע בכ-250 מיטות נוספות, אך הבקשה עוררה את זעמם של תושבי רמת-אביב אשר מחו על היוזמה בפני ועדת התכנון המקומית בטענה שאישורה של התוכנית תפגע באיכות חייהם ובאופייה של השכונה.
כל תושב רשאי כמובן למחות נגד כל שינוי שישפיע לדעתו באופן שלילי על צביון השכונה שלו וכתוצאה מכך גם על מחירי הנדל"ן באזור. ויחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהצביעות העולה מההתנגדות הזו על רקע העובדה שהם (בין היתר) גם אלה שדואגים להשמיע את קולם בכל פעם שתושבי דרום העיר מבקשים למצוא פתרון למצוקה שאליה הם נקלעו עם הגעתם של מהגרי העבודה הסודנים והאריתראים אשר הפכו את שגרת החיים באזור לכמעט בלתי-נסבלת מבחינתם.
האנושיות של השכן
ישראל היא לא ארצות הברית ומכאן שאין שום מקום להשוואה ישירה בין המדינות, אך מעבר לים, כמעט כל אוניברסיטה באשר היא מצוידת במתחם מעונות עצום שנועד לשכן את עשרות אלפי הסטודנטים שמגיעים ללמוד במוסד בין אם הם גרים קרוב ובין אם הם מגיעים לאוניברסיטה מחו"ל או ממדינה אחרת בתחומי ארצות הברית. ישראל היא אמנם לא ארצות הברית ואוניברסיטת תל-אביב היא עוד לא הרווארד או פרינסטון, אבל מעונות רחבי-היקף הם מסימני ההיכר של כל אוניברסיטה בריאה שמכבדת את עצמה – ובהקשר הזה אוניברסיטת תל-אביב בוודאי לא יוצאת דופן.
הצביעות של תושבי צפון תל-אביב זועקת לשמיים משום שבמרחק של כ-10 קילומטרים בלבד מתמודדים תושבי דרום העיר עם מציאות קשה בהרבה. תושבי דרום תל-אביב מפחדים להסתובב ברחוב בשעת לילה וזאת על רקע גל מעשי האלימות הפיזית והמינית שלו היינו עדים בשנה האחרונה וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שהנכסים הממוקמים באזור המוזנח ממילא הפכו כמעט לחסרי כל ערך נדל"ני. כאשר תושבי שכונת התקווה או שכונת שפירא מבקשים מהממשלה ליישם מדיניות כזו או אחרת שתשים סוף להפקרות באזורם מקפידים תושבי רמת-אביב לטעון פעם אחר פעם כי מדובר בהתנהלות לא אנושית. במקרה דנן לעומת זאת – האנושיות מפנה את מקומה לאינטרסים בסיסיים והסטודנטים הם אלו שנדרשים לשלם את המחיר.
בסיכומו של דבר, צריך לומר את האמת: התכנית להגדלת המעונות היא תכנית ראויה שתביא לגידול בכמות הצעירים שיחיו באזור ויוכלו להרשות לעצמם ללמוד ולחיות מבלי לחשוב כל יום מחדש על שכר הדירה האסטרונומי שאותו הם חייבים לשלם מדי חודש בחודשו או בתשלום גרנדיוזי אחד כל שלושה חודשים. פרויקט כזה לא יכול לקום וליפול על 250 מיטות נוספות. במידה ויתעוררו בעיות משמעת כאלו ואחרות, תהיה זו זכותם ואף חובתם המלאה של השכנים לדרוש פיתרון נקודתי אבל מכאן ועד שלילה מוחלטת של הפרויקט - המרחק הוא כמזרח ממערב.