בשבועות הראשונים שאחרי הבחירות פורסמו בכמה אתרים סקרים שהצביעו על כך שאילו הבחירות היו מתקיימות באותו היום, הייתה מפלגת "יש עתיד" גורפת את מספר המנדטים הגדול ביותר על חשבון הליכוד-ביתנו. למרות העובדה שהסקרים רחוקים מלהיות מדע מדויק, הרי שעל רקע האכזבה הלא מבוטלת מתפקודו של בנימין נתניהו והעלייה בפופולריות של לפיד – לא מדובר היה על פניו בתסריט מופרך. עם זאת, וכאן מגיע האבל הגדול, הצלחתו האלקטורלית של לפיד הפכה במידה רבה גם לחרב הפיפיות שלו.
תוצאות הבחירות הפכו את יאיר לפיד ליושב ראש המפלגה השנייה בגודלה ומכאן שהשדרוג היחיד שאליו הוא יכול היה לשאוף בהינתן בחירות חדשות הוא כסאו של נתניהו. העניין הוא שגם מצביעיו הנלהבים ביותר של שר האוצר החדש רחוקים בשלב זה מלחשוב שהוא בשל למלא את התפקיד הבכיר ביותר במדינת ישראל. לפיד דיבר על פוליטיקה חדשה – ואחד הסממנים הבולטים ביותר שלה הוא להבין את מגבלות הכוח.
במילים אחרות, אם באופן תאורטי היינו הולכים בקרוב לבחירות חדשות, הרי שבמקום להפנות את האש לאורית סטרוק ואלי בן דהן, היו תשדירי הליכוד-ביתנו מציבים בפני הבוחרים שאלה פשוטה – האם לפיד בשל להיות ראש ממשלה? או כמו שבארצות הברית אוהבים להציג את זה – מי היית רוצה שיענה לטלפון האדום בשלוש לפנות בוקר? יכול להיות שלפיד יהיה האופציה המועדפת בעוד מספר שנים, אך בתור מי שהבין את מגבלות הכוח – לפיד השכיל להתפשר ולא שבר את הכלים.
החפיפה כבר התחילה
במקביל, ברור ונהיר הוא שגם נפתלי בנט וגם בנימין נתניהו לא היו מרוויחים מפיצוץ השיחות ומהכרזה על בחירות חדשות. ראש הממשלה לא היה מוכן להסתכן תאורטית באיבוד המושכות, ואילו אצל מקורבו לשעבר, עקב האכילס הפוליטית נותרה כשהייתה – רשימה שנתפסת כמעט קיצונית מדי. אם תוסיפו לזה את ההתקפות הקשות שהיו בוודאי משוגרות אל האוהל הדתי-לאומי מצד "אחיהם" לבסיס – החרדים, תקבלו את התשובה לשאלה מדוע גם נפתלי בנט ייכנס בעוד ימים ספורים בשערי משרד התמ"ת באופן רשמי במקום להיערך לקמפיין נוסף. באופן לא רשמי אגב, הוא כבר החל בחפיפה עם השר הנוכחי שלום שמחון.
אז בנימין נתניהו יזכה לפתוח בקרוב את הקדנציה השלישית שלו בתור ראש ממשלה, אך מה שנראה כסיומה של אפיזודה אחת, היא בפועל תחילתה של אפיזודה אחרת וסבוכה לא פחות עבורו – אפיזודת חלוקת התיקים בתוך שורות הליכוד. יהיה זה קרב עד זוב דם. דני דנון, ציפי חוטובלי, יריב לוין וזאב אלקין בטוחים שמיקומם הגבוה בצמרת הרשימה מצדיק את העדפתם על פני לבנת, סילבן שלום וישראל כץ. ראש הממשלה מצדו מעדיף את הגוורדיה הותיקה שבה הוא עוד יוכל לשלוט. "הצעירים האלה יגמרו אותי בסוף" הוא אומר לעצמו.
לבסוף, מפלגתו של יאיר לפיד אמנם לא קיבלה בסופו של דבר את ראשות ועדת הכספים בה חפצה, אך שר האוצר החדש לא יכול ולא צריך להרגיש מקופח עם שני תיקים מתוך ארבעת המשרדים היוקרתיים ביותר.
אבל, האמת היא שההישג של לפיד עד כה כפול ומכופל - ראשית, התעקשותו האיתנה על הרכב הקואליציה והברית האסטרטגית שכרת עם בנט אילצה את נתניהו לסגת מכוונתו לחבור למפלגות החרדיות. לא דבר של מה בכך כשמדובר בראש הממשלה שהפנים (ככל הנראה) שכללי המשחק השתנו. מעבר לכך, העובדה שמספר השרים בממשלה הקרובה יעמוד על 21 גם היא הישג שלא ניתן להמעיט מערכו לאור הממשלות המנופחות בהן חזינו בשנים האחרונות.
גם ההסכמה שהושגה (בינתיים לכאורה בלבד) על העלאתו של אחוז החסימה משחקת במישרין לידיו של לפיד - "באנו לשנות" הייתה סיסמת הבחירות של "יש עתיד" – וזוהי רק ההתחלה יגיד לפיד.