"בדרך לרוסיה" זעקה הכותרת, לצד תמונה של איילת שקד, של אחד ממאמרי הדעה שפורסמו אמש נגד חוק העמותות. מדובר אמנם בהשוואה פיקנטית שנורא מפתה להשתמש בה, אך בפועל ההשוואה הזו היא לא יותר ממגוחכת משום שבינה לבין המציאות אין קשר של ממש. ובמילים אחרות – מדובר בלא יותר מפופוליזם טהור. אישורו של חוק העמותות לא הופך את ישראל לרוסיה ולו רק משום שברוסיה לא היו ממסים עמותות – היו פשוט סוגרים אותן או מחסלים את העומדים בראשן. אז לא, ישראל היא לא רוסיה – וגם לא תהיה כזו. כל השוואה שהופכת את ישראל לרוסיה מצביעה יותר על הבורות של מייצרי ההשוואה מאשר על טבעה הענייני. מהותו של החוק החדש לא משקפת סממן "רוסי" כי אם מנגנון לגיטימי במסגרת הכלים העומדים לרשותה של הדמוקרטיה המתגוננת.
בחוק העמותות החדש קיימים מספר סעיפים המבוססים על רציונל בריא וסביר לחלוטין: כך למשל, אין שום סיבה לא לפגוע בכיסה של עמותה הפועלת להעמדתם של חיילי צה"ל לדין ברחבי העולם – בהנחה ובמקרה נתון אכן הוכחה פעילות מסוג זה. החיילים והקצינים הבכירים לא יכולים ולא צריכים להפוך לכלי משחק פוליטי בידיהם של עורכי דין או שופטים זרים המבקשים להעלות את מעמדם בזכות עוד כותרת בעיתון או באמצעות עריכתו של משפט ראווה ריק מתוכן.
במידה וחייל או קצין עמדו מאחורי מעשה זה או אחר שיש בו בכדי להצדיק, לכאורה, את מעצרם במדינה אחרת, הרי שהם יוכלו לתת עליו את הדין במדינת ישראל ולא לפחד לעלות על טיסה לספרד, טורקיה או הולנד. האבסורד הוא שדווקא ציפי לבני, המתנגדת החריפה ביותר להצעת החוק, היא היא זו שאמורה להכיר את המצב המשפטי הרגיש הזה טוב מכולם – על רקע צו המעצר שהוצא כנגדה בעבר בבריטניה – ואף הוביל לשינוי חקיקה בממלכה המאוחדת.
לא כל הצעה רעה מדרדרת אותנו לדיקטטורה
מנגד, אין זה אומר שלא קיימים בהצעת החוק המדוברת סעיפים בעייתיים: העיקרי שבהם מתייחס לעובדה שניתן יהיה למסות גם עמותה שפועלת לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדובר בסעיף בעייתי משום שהוא טומן בחובו פוטנציאל לפרשנות רחבה, רחבה מדי של האסור מול המותר, פרשנות שיש בה בבחינת סכנה למדרון חלקלק של איסורים. נכון לרגע כתיבת הדברים לא ברור האם הסעיף הזה יופיע בהצעה הסופית שעוד צפוייה לעבור לא מעט תיקונים ושינויים בטרם תגיע להצבעה במליאה. למי שמתעקש - סביר להניח שהתשובה היא לא.
אז הנה לכם דוגמה לשני סעיפים: הראשון נכתב לתכלית ראויה מאין כמוה, ואילו השני נתון בסימן שאלה המעורר מחלוקת רצינית. הנקודה היא שהאמת נמצאת באמצע ולא באחד הקצוות. הניסיון לתייג את הצעת החוק כחפה מבעיות מחד – וככזו שמדרדרת אותנו לתקופת השלטון הטוטליטרי של סטלין או היטלר מאידך – מסלף את המציאות ומשרת קודם כל ולפני הכל את הדמגוגים משני צדי המתרס. כמובן שלא ניתן להפריד גם בין האופן בו התחלקה ההצבעה בועדת השרים לענייני חקיקה לבין ההתקררות בין האחים לפיד ובנט וההתחממות בין בנט לשרי הליכוד-ביתנו.
הגיע הזמן להפסיק לבחון את כותרות העיתונים במבט דיכוטומי שאין בלתו – לא עוד "נפלא" או "נורא", לא עוד "שחור" או "לבן". צריך לומר את הדברים בקול ברור: מותר להשתייך לצדו הימני של המתרס הפוליטי מבלי לומר אמן לכל הסעיפים המופיעים בהצעת החוק, בדיוק כשם שמותר להשתייך לצדו השמאלי ולחשוב שמדובר בחוק שמהותו לא הופכת את ישראל למדינה חשוכה. בין נקודות הקיצון של שני הצדדים קיים גם אמצע שלא ניתן – ואף אסור - להתעלם ממנו.
בואו ננסה – מקסימום נצליח.