עלינו להסכים על דבר אחד – אין תכלית לספורט ללא קהל. וכן, אין גם כל תכלית להתמודדות במעמד צד אחד. עבור השחקנים, המאמנים ואנשי הצוות הטכני והאדמיניסטרטיבי של המועדונים הספורט הוא שילוב של ביזנס ופלז'ר, אך עבור הקהל מדובר קודם כל ולפני הכל בבילוי שמערב באופן טבעי גם תחושות עזות ורגשות בוערים – חלקם מבורכים – חלקם פחות. ברגע שאחד הצדדים מחליט להחרים את המשחק – בפועל – אין כל טעם בהתמודדות. זה לא ספורט – זה בזבוז זמן.
למען הסר ספק, אוהדי הפועל שהגיעו אתמול לאולם בהדר-יוסף לא אשמים בכך שבמכבי החליטו לוותר על הכרטיסים באופן חד-צדדי. מנגד, קשה גם להפנות אצבע מאשימה להנהלה הצהובה שטענה כי היא חוששת לגורל אוהדיה באולם הקטן והדחוס על רקע התקריות האלימות בין מחנות האוהדים, תקריות שבהן חזינו פעם אחר פעם בשנים האחרונות ואפילו בשבוע החולף.
נורה אדומה
ביום שאחרי המשחק, נורה אדומה חייבת להידלק ולהבהב בתודעתם של קברניטי הכדורסל בארץ הקודש. החלטה חד-צדדית מסוג זה היא תעודת עניות לכדורסל הישראלי, אך לא פחות מכך, גם לכנסת ישראל, למערכת אכיפת החוק ולרשות השופטת שלא מסוגלות להבטיח כי משחק כדורסל, יצרי ככל שיהיה, יסתיים כשכל אחד מהאוהדים שהגיעו למשחק יחזור גם לביתו בשלום – כשרק השמחה (או האכזבה) הספורטיבית נראית על פניו – ולא סימני אגרופים או גרוע מכך.
לפני אחד ממפגשי הדרבי של העונה שעברה העלה עמית סלונים על הכתב הצעה אמיצה ולא טרוויאלית – לקיים את מפגשי הדרבי רוויי השנאה באופן רשמי וללא כל צורך במהלכים חד-צדדיים ללא קהל של הקבוצה האורחת – הן בהיכל נוקיה והן במגרשה הביתי של הפועל – אז בראשון-לציון והיום בהדר-יוסף. סלונים לא המציא את הגלגל, אך בתור אוהד שראה אינספור משחקי דרבי בחייו, הוא בסך הכל ביקש ליישם בישראל את המודל היווני שלקוח מהמשחקים בין היריבות המושבעות באדום וירוק – אולימפיאקוס ופנאתנייקוס. המשחקים ביניהן משוחקים ללא קהל כבר לא מעט שנים, אבל עלינו לזכור כי מדובר בתולדה ייחודית של יחסים עכורים שלא מתקרבים בכלל לרמת האיבה בין הקבוצות המשחקות בתל-אביב.
במילים אחרות, אם הגענו למצב בו החשש מפגיעה בחיי אדם כל כך גדול עד אשר אחת הקבוצות מעדיפה לא לשלוח את אוהדיה לאולמה של הקבוצה המארחת, הרי שהגיעה העת לחשבון נפש ובדק-בית רציני שיתחיל בקבוצות וימשיך, או לכל הפחות אמור להמשיך, אצל הגורמים האחראים על הבטחת שלומם של אוהבי הספורט בכלל ואוהדי שתי הקבוצות בפרט. עד אז לא תהיה לליגת הכדורסל זכות קיום אמתית – ושום ערב גאלה שיווקי עתיר כוכבים והופעות לא יעזור.
במובן הזה, כדאי לנו ללמוד מליגת הכדורסל הטובה בעולם שנמצאת מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. גם שם יש קבוצות ששונאות זו את זו (לייקרס-סלטיקס) או יריבות עירוניות- אזוריות שמתלהטות בין רגע (ברוקלין-ניו-יורק, שיקגו-דטרויט ועוד). תוסיפו לאלה את היריבויות היוקרתיות שבין המכללות הגדולות ותקבלו זירה ספורטיבית מורכבת ורוויית יצרים. ההבדל הוא שבארצות הברית כל התמודדות עוברת בשלום והופכת לקונצרט דו-צדדי שכיף לצפות בו. ואצלנו? תגידו תודה שלא הייתה הפסקת חשמל.
וקטנה לסיום, גילוי נאות: אני אוהד מכבי תל-אביב ושמחתי לראות את התגובה של קפטן מכבי תל-אביב שון ג'יימס אחרי ההפסד אתמול. האכזבה שהפגין היא שמאפיינת קבוצות שרוצות לנצח ולא מוותרות עד לרגע האחרון. אני מעדיף קפטן שמתנהג כמו ג'יימס בלי תעודת זהות כחולה על פני קפטן כחול-לבן שמגיב באדישות שלא הייתה מביישת את וודי אלן.