ברק אובמה לא מגיע לישראל על מנת להציג תכנית שלום כוללת או מתווה לפתרון הסכסוך, כי אם בעיקר על מנת לדון בגרעין האירני ובמצב בסוריה, לכפר על הטעות האסטרטגית שעשה כאשר לא ביקר בישראל בקדנציה הראשונה, ולבסוף, להבהיר כי מחויבותה של ארצות הברית לביטחונה של מדינת ישראל אינה ניתנת לערעור. על אחת כמה וכמה בתקופה זו.
הדרך להשיג את המטרה האחרונה תהיה לפנות במישרין לאזרחי ישראל ולא בהכרח לקברניטיה. מזה ארבע שנים מתוסכל אובמה מהעובדה כי על אף שיתוף הפעולה הביטחוני, הדיפלומטי ואפילו הכלכלי בין המדינות – אשר גבר במידה ניכרת במהלך כהונתו – מסרב הציבור הישראלי לבטוח בו. סביר להניח כי בטווח הקצר יצליח אובמה להקסים את שומעיו אך בטווח הארוך, אם אכן יבקש ממזכיר המדינה ג'ון קרי, ומשר ההגנה, צ'אק הייגל, ללחוץ על ישראל בכל הנוגע להסדר מדיני – יחזור המצב קרוב לוודאי לקדמותו.
יכולתו המוגבלת של המתווך
תוצאות הבחירות האחרונות בישראל הוכיחו כי אזרחי ישראל אינם חפצים בהסדר מדיני בשלב זה. "התנועה" שביססה את כל הקמפיין שלה על מנטרת ההסדר קיבלה 6 מנדטים בלבד, אם נוסיף למשוואה גם את מרצ שתתמוך בהסדר בעיניים עצומות הרי שנקבל לכל היותר 12 מנדטים – דעת מיעוט, בלשון המעטה. תוצאות הבחירות שיקפו רצון ברור לשנות את סדר העדיפויות – נושאי פנים – ובראשם יוקר המחיה והשוויון בנטל – תחילה. לראייה, בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בראשית השבוע אין כמעט אזכור למושג "הסדר מדיני".
בפועל, חילוקי הדעות בין אובמה לממשלת ישראל, ובמידה רבה גם בינו לבין הציבור הישראלי, באים לידי ביטוי במלוא עוזם בשתי נקודות מפתח יסודיות: ראשית, אובמה, בדיוק כמו לבני, רואה בהתנחלויות הקטנות שאינן נמנות על גושי ההתיישבות הגדולים את המכשול העיקרי בפני ההגעה להסדר. הציבור הישראלי, ולצורך העניין גם בנימין נתניהו מציג תמונה אחרת: על הפרק עומדות שתי סוגיות הרבה יותר משמעותיות מסביר נתניהו, זכות השיבה ועתידה של ירושלים. אם נגיע להסדר בסוגיות האלה – עתידן של ההתנחלויות לא תהווה בעיה. מכיוון שזה לא יקרה הרי שמלכתחילה אין כל טעם לבזבז אנרגיה ותמיכה ציבורית על מהלכים מיותרים כמו הקפאת בנייה וכיוצא באלה, יסביר לאובמה בוגי יעלון.
שנית, עושה רושם כי אובמה מאמין שישראל והרשות הפלסטינית יוכלו לחיות זו לצד זו בשקט יחסי בדיוק כפי שצרפת וגרמניה במקרה הטוב (או אפילו הודו ופקיסטן במקרה הרע) עושות כן היום לאחר מאות שנים של יריבות מרירה. מה שאובמה לא מבין, אומרים למשל באגף הניצי של הליכוד, הוא שמדובר על סכסוך הרבה יותר עמוק – על משחק סכום אפס. כאן, במחוזותינו, אין מקום לפשרות. כל וויתור פירושו חולשה. אלו הן מחלוקות היסוד שעמם ייאלץ אובמה להתמודד אם ברצונו לדבר אל אזרחי ישראל ולשכנעם. כל ניסיון אחר יירד לטמיון.
קשה להאמין שאובמה מרוצה מהמקום לו זכה נפתלי בנט סביב שולחן הממשלה עת הפך למעשה לשותף בכיר ומשפיע בכל מהלך של ממשלת נתניהו השלישית. אם זה היה תלוי באובמה הוא גם היה בוחר בשר שיכון אחר ולא באורי אריאל שנתפס על ידי הממשל האמריקני בתור צינור להעברת כספים להתנחלויות המבודדות. בוושינגטון גם שוברים את הראש בשאלה נוספת – איך אורית סטרוק תשב באותה הקואליציה עם יעל גרמן וכמה זמן יחזיק האיחוד מעמד? אובמה מעוניין לרשום על שמו הישג במזרח התיכון אך גם הוא יודע שבסופו של יום מוגבלת היא יכולתו של המתווך.
גם בנט לא מתרגש מאובמה – אחרי הכל - הרבה יותר חשוב לעצור את רונאלדו.