מעבר לאהדה הציבורית שמלווה את הרפורמות והופכת באופן טבעי למנת חלקו של השר הרלוונטי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר במהלך אסטרטגי נבון בטווח הארוך. לשם המחשה ניקח את משה כחלון, האדם שעל שמו טבוע המשפט המפורסם, האבטיפוס אם תרצו. מעטים זוכרים היום כי לצד כהונתו בתפקיד שר התקשורת והרפורמה המבורכת בסלולר, כיהן כחלון גם כשר הרווחה ולא רשם במשרדו השני הישגים של ממש. מבחינת דעת הקהל, הרפורמה שהעביר פשוט האפילה על הכהונה הבעייתית ונטולת הכותרות החיוביות ברווחה.
כחלון כבר לא שר, אך מורשתו ממשיכה להפגין נוכחות במשרדים השונים. כך, למשל, יורשו בתפקיד, גלעד ארדן, נחוש להעביר רפורמה מקיפה בשוק שידורי הטלוויזיה – המטרה המוצהרת של ארדן הייתה ונשארה אחת – שבירת הדואופול של הוט ויס בשוק הכבלים והלוויין. זו צפויה להיות אחת מגולות הכותרת של כהונתו והשאלה הפוליטית והמתבקשת שחייבת להישאל היא האם הוא לא "מבזבז" את "הארטילריה הכבדה" מוקדם מדי?
מבחן היישום
גם ישראל כץ הבין כבר מזמן שהדרך להעלאת מפלס האהדה הפוליטי שלו עוברת קודם כל ולפני הכל ברפורמות, הקטנות והגדולות כאחד. אחרי שהביא לאישורה של רפורמת השמיים הפתוחים בראשית השבוע החולף, הביא כץ השבוע לאישורה של רפורמה נוספת – הפעם בענף הרכב. כעת, לאחר שהרפורמה זכתה לתמיכה מסיבית בממשלה, מתחיל המבחן האמיתי – מבחן היישום.
מבחן היישום הוא בעצם השלב שבו הרבה מאוד יוזמות חיוביות יורדות לתהום הנשייה משום הפער בין המציאות בשטח לבין התכניות בפועל ולא פחות חשוב מכך – משום הפער בין הדרג הפוליטי שמבקש לרשום הישג ציבורי לבין הדרג המקצועי שגם לו אג'נדה משלו. לא תמיד רואים שני הדרגים עין בעין ולעתים קרובות מתפתחת הדינמיקה הזו לכדי עימות של ממש.
הדוגמה הטובה ביותר לכך באה לידי ביטוי בחוסר התיאום שבין סגן אגף התקציבים לשר האוצר בעניין העלאת שכר הלימוד לסטודנטים. שיחת ההבהרה/נזיפה שיזם לפיד הייתה הכרחית משום שעל הדרג המקצועי להפנים מסר ברור וחד-משמעי – כוחו גדול – אך גם מוגבל.
לדברים טובים כידוע, מתרגלים מהר, ומכאן שהכרזה פומבית על רפורמות רחבות היקף מבלי שתיושמנה בפועל תצמיח ביקורת ציבורית נוקבת. בדיוק מהסיבה הזו ועל מנת לא להיתפס בקלקלתם, חייבים השרים החדשים לא להסתפק ולהתבשם בכותרות מחמיאות, לפניהם מונח אתגר הרבה יותר חשוב: לבצע מעקב יסודי אחרי האופן בו מיושמות ההמלצות אם בכלל. ראש הממשלה עצמו נתקל בתקדימים דומים כאשר שורה של רפורמות עליהן הכריז באופן אישי, ובהן רפורמת הסופר-טנקר לנדל"ן, רפורמת המרפסות והרפורמה במנהל מקרקעי ישראל - טרם קיבלו ביטוי מעשי בשטח.
במובן הזה, ישנה חשיבות עליונה לזהות השרים שמבקשים להעביר רפורמה זו אחרת: ככל שהשר ותיק יותר – כמו כץ - כך סיכויו לפקח על יישום מוצלח גדולים יותר – ולהפך. החריג לכלל הזה הוא שר חדש שזוכה לתמיכה ציבורית גדולה וגב פוליטי משמעותי – לפיד ובנט הם דוגמה לכך: ציבור הבוחרים העניק להם יחד לא פחות מ-31 מנדטים והרוח הגבית הזו הופכת מבחינתם את הרפורמה הסבוכה הבאה – הרפורמה בנמלים – למהלך מכונן.
בהקשר הזה הרי שאם וכאשר יפתח עיני בשביתה כללית בעוד שבועיים במחאה על הרפורמה – יהיה עליו לעמוד בפני אנטגוניזם ציבורי חסר התקדים – וזה בתורו יחזור כבומרנג קשה וכואב.
בשורה התחתונה, שרי הממשלה שמים את יהבם על צעדים מדודים ורפורמות נקודתיות. תקדים כחלון לימד אותם שרפורמה אחת היא כל מה שצריך על מנת להעביר קדנציה על מי מנוחות. אצל חלקם הדיבורים על רפורמה שקולה למס שפתיים ואצל חלקם האחר, במיוחד ככל שמדובר על השרים החדשים ומלאי המרץ, הם מבטאים כוונה אמיתית ורצון לשנות. עליהם לזכור רק שלא כל רפורמה שעברה את מבחן החקיקה תקבל ביטוי גם במבחן התוצאה – וזהו מבחנם האמיתי.