על אף הניסיון לשדר אחדות ולהרגיע את הרוחות בין כתלי הליכוד, לכל חברי המפלגה, וגם לרבים מחוצה לה ברור שדנון נבחר אמש (וכנראה גם ייבחר ביום ראשון) משום שהוא מציג לבוחרים אנטי-תזה פנים מפלגתית לנתניהו. חברי הליכוד מרגישים שראש הממשלה פשוט לא סופר אותם ואפילו לא עושה מאמץ להסתיר זאת. ההחלטה על האיחוד עם ליברמן והאופן בו שובצו מועמדי הרשימה המשותפת לכנסת האחרונה נתפסים בעיניהם כשיא הבגידה. ראש הממשלה פשוט נכנע לליברמן אומרים שם.
לתפיסתם, האיחוד בין הליכוד לישראל-ביתנו הוא מלאכותי במקרה הטוב והרה אסון במקרה הרע. החיבור בין חברי שתי המפלגות וקהלי היעד שלהן רק עושה יותר נזק מתועלת כאשר בפועל מדובר בלא יותר מהכנה לקראת ההשתלטות המלאה של ליברמן על הליכוד כולו. לראייה הם אומרים, במבחן התוצאה הביא האיחוד ל-31 מנדטים בלבד וזאת בהשוואה ל-45 המנדטים לכל הפחות שצפה יועץ הסתרים הגלוי ארתור פינקלשטיין. אנשי השטח מפחדים ויעשו את כל שביכולתם על מנת למנוע את תרחיש האימים – ומבחינתם דנון הוא התשובה. בחירתו של דנון אולי פותרת את הבעיה הפנים-מפלגתית אך יוצרת בעיה אלקטורלית לא פשוטה בקרב הציבור הרחב.
שתי בשורות עיקריות יצאו מהפריימריז שנערכו בליכוד לקראת הבחירות האחרונות: חיזוקו של האגף הנצי בתוך המפלגה, בדמות עליית קרנם של זאב אלקין, משה פייגלין, ציפי חוטובלי וכמובן דני דנון. ובמקביל, הדחתם והחלשתם של הגורמים המתונים בדמותם של השרים לשעבר דן מרידור ובני בגין וכמובן יושב ראש הכנסת לשעבר ראובן ריבלין שמצא את עצמו לפתע במקום ה-10 בלבד. 11 אגב, אם לוקחים בחשבון את החלטתו של ריבלין להחליף מקומות עם סופה לנדבר על מנת שלרשימה המאוחדת תהיה אישה בעשירייה הראשונה.
המפץ הפוליטי הבא בדרך?
באופן פרדוקסלי, המצב בליכוד היום מזכיר את האווירה הפנים-מפלגתית העכורה שקדמה ליישומה של תכנית ההתנתקות ואף הביאה את אריאל שרון להקים את "קדימה" בחודשים שלאחר מכן. הפרדוקס הוא שאז, לפני 8 שנים בלבד, בנימין נתניהו הנהיג את מחנה המורדים. היום הוא מוצא את עצמו מצדו השני של המתרס. נכון להיום, לא ברור אם יש ברצונו להתמודד לקדנציה שלישית רצופה ורביעית במספר בסך הכל – אך אם ירצה לעשות כן – לא מן הנמנע שייאלץ לעשות זאת כחלק מגוף פוליטי חדש. גם ההשפלה הפומבית שספגה ציפי לבני עת הודחה בבושת פנים מראשות מפלגת קדימה לטובת שאול מופז מזכירה את התהליך שעובר ראש הממשלה בימים אלה.
התפלגות הקולות בבחירות האחרונות לימדה אותנו שהליכוד-ביתנו הפכה למפלגת השלטון בעיקר בכוח האינרציה ובהיעדר אלטרנטיבה מנהיגותית ממשית. 19 המנדטים שקיבלה מפלגת "יש עתיד" לימדו אותנו שהמושג "מרכז פוליטי" טרם החזיר את נשמתו לבורא משום שתומכיו של לפיד לא מצאו את דרכם אצל נתניהו וליברמן מימין – וגם לא אצל שלי יחימוביץ משמאל. הברית שכרתו האחים בנט ולפיד אחרי הבחירות אף מלמדת אותנו שחלק לא מבוטל ממצביעיו של בנט יכלו למצוא את עצמם גם במחנה של לפיד.
במצב שכזה, הפיכתו הצפויה של דני דנון לאדם הבכיר במנגנונים הפנים-מפלגתיים של מפלגת השלטון עלולה להרחיק מהליכוד ו\או הליכוד-ביתנו לא מעט בוחרים בבחירות הבאות. לזכותו של דנון ייאמר שהוא מונע ממניעים פוליטיים ואידאולוגיים (עקביים) כאחד, אך תמיכתו ביוזמות חקיקה שנויות במחלוקת – כמו גם התנגדותו העקבית לפתרון שתי המדינות לשני עמים – גורמת ללא מעט אזרחים שהצביעו בעבר לליכוד ולנתניהו לנוע באי-נוחות בכסאותיהם. אם אלו לא היו פני הדברים, הרי שראש הממשלה לא היה טורח לחפש בנרות אחר מועמד שיתמודד מול דנון, לשקול להעמיד את עצמו לבחירה, אך לבסוף להסיר את מועמדותו מחשש להפסד צורב.
החל מיום שני הקרוב צפוי בנימין נתניהו למצוא את עצמו במצב מאוד לא פשוט – ראש ממשלה ללא מפלגה – זאב בודד שצפוי להתסגר עוד יותר בתוך עצמו ולמדר לחלוטין את פעילי השטח הבודדים שעוד לוחשים על אוזנו. נתניהו מצדו לא מבין למה זה מגיע לו, הוא סבור שכל פעילי השטח צריכים להכיר לו תודה על האופן בו הפך את הליכוד ממפלגה מרוסקת של 12 מנדטים ב-2006 למפלגת השלטון ב-2009 וב-2013.
הם לא מבינים מה יש להם ביד אומר נתניהו לאנשי לשכתו – וזה בדיוק מה שאמר שרון למקורביו אי שם בשלהי 2005 – מוכנים למפץ הפוליטי הבא?