השנה כדאי לנו כישראלים לשים לב במיוחד לדירוג פורבס, היות והדומיננטיות העולמית של פוטין (אל מול ההידרדרות העקבית בהשפעתו של אובמה) היא בבואה של הסדר העולמי והמזרח-תיכוני החדש, זה שלא מוכתב על ידי וושינגטון אלא על ידי מוסקבה.
ההבדל המהותי בין אובמה לפוטין הוא עקרוני. בעוד שנשיא ארצות הברית מבסס את מדיניותו על עולם האידיליה, הרי שפוטין מנהל ומנתב את מדיניותו בהתבסס על חישובים ברורים וקרים של עלות מול תועלת, ועם משנה רציונלית שמקדשת את הריאל-פוליטיק. פוטין, למשל, לא היה נושא את "נאום קהיר" שנשא אובמה בתחילת כהונתו. הוא היה מבין שבמבחן המציאות הדברים הרבה יותר מורכבים מאיך שהם נראים על הנייר.
מבחנו של המדינאי בזירה הבינלאומית נעוץ ביכולתו לקבוע יעדים ולחתור באופן עקבי להשגתם. מהבחינה הזו יוצא פוטין בהתמודדות מול אובמה כשידו על העליונה פעם אחר פעם: החל מהתערבותו למניעת הפצצתה של סוריה ב-2013, דרך העימות מול אוקראינה שבה מגלה קייב (הנהנית מתמיכה אמריקנית) סימנים של נסיגה, וכלה בהתקרבות הרוסית אל מצרים וערב הסעודית - שתי מדינות אשר חיזקו את קשריהן עם רוסיה נוכח ירידת קרנם של האמריקנים.
ואם כבר בסוריה עסקינן, גם הקברניטים בירושלים מבינים לאן נושבת הרוח ומקפידים להדק את שיתוף הפעולה עם רוסיה – גם על חשבון שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארצות הברית, ועל אחת כמה וכמה בתקופה שבה היחסים בין וושינגטון לירושלים רחוקים מלהיות איתנים. מבחינתה של ישראל, ובהתחשב בנסיבות שנוצרו מעבר לגבול, דווקא הנוכחות של הכוחות הרוסים בסוריה עשויה להתברר כחיובית ולו משום שהפעולות שנועדו לחזק את אסד ולמנוע את נפילתו ימנעו ככל הנראה את הישנותו של התרחיש הלובי שדירדר את המדינה כולה לכאוס שממנו לא התאוששה המדינה עד היום.
אובמה כבר לא משפיע
אמש יצא ראש הממשלה לוושינגטון במטרה להיפגש עם הנשיא אובמה ולדון במכלול הנושאים האסטרטגיים שעומדים על סדר יומן של שתי המדינות, ובראש ובראשונה - הפיצוי האמריקני על הסכם הגרעין שהושג עם איראן. באופן אירוני למדי, ראש הממשלה עדיין נושא את עיניו אל הממשל האמריקני. אבל דווקא בנימין נתניהו היה בין האנשים שתרמו יותר מכל לכך שאובמה נתפס כיום כאדם שהשפעתו על דינמיקת היחסים הבינלאומיים קטנה מתמיד.
כל מי שבחן את התפתחות היחסים בין ישראל לארצות הברית בשנתיים האחרונות מודע לכך שלכל הפחות ברמה הפרסונלית מדובר בשפל שלא היה כמותו. חילוקי הדעות הגיעו לשיא בתקופה שבה ניהל ראש הממשלה קרב מאסף מול הנשיא על קולות המחוקקים בקונגרס בסוגיה האיראנית. כל מי שהסתכל על חילופי הדברים מהצד הבין שהנשיא האמריקני מאבד מהשפעתו שכן בעבר לא היה ראש ממשלה ישראלי מעז לכבס את הכביסה המלוכלכת שלא בדלתיים סגורות.
ספק אם נתניהו ישיג מאובמה את הפיצוי המוגדל לו הוא מייחל. אבל גם אם כן, גם הוא יודע שוושינגטון לא תהיה (לפחות בשנה הקרובה) המשענת האיתנה אליה התרגלנו. גם בירושלים מבינים שהגיעה העת לבחון חלופות אחרות.