גם אלו שתמכו בתכנית וגם אלו שהתנגדו לה לא יכולים להתעלם מהעובדה שמדובר במהלך אסטרטגי שהפך לאירוע מכונן בדברי ימיה של מדינת ישראל. עד היום מדובר בהחלטה שנויה במחלוקת אשר הפכה, איך שלא נסתכל על זה, לפצע לאומי פתוח שטרם הגליד.
אחת הסיבות העיקריות לכך שהפצע עודנו פתוח לא נעוצה דווקא במחלוקת האידאולוגית בין המחנות כי אם בכך שגם שמונה שנים אחרי הפינוי – חלק לא מבוטל מהמפונים עדיין נמצאים במגורים זמניים – וזאת בניגוד מוחלט ללוח הזמנים שנקבע בחוק פינוי-פיצוי שהועבר לקראת יישומה של התכנית. מנהלת "סלע" (לרבות השנים מנהלת "תנופה") שהופקדה על הטיפול במפונים סגרה את שעריה לפני ימים ספורים – בתחילת חודש יולי. הסחבת הבירוקרטית והפער בין ההבטחות למציאות מעמידים בספק גדול מאין כמוהו את ההסתברות לפינוי עתידי נוסף – הפעם בשטחי יהודה ושומרון.
המחדל הגדול הבא
על רקע קשיי ההתיישבות והתעסוקה שחוו המפונים בשנים הראשונות שלאחר הפינוי, הוקמה בשנת 2008 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף וצפון השומרון. ביוני 2010 הגישה הועדה בראשותו של שופט העליון לשעבר אליהו מצא את מסקנותיה – והמילים הקשות לא נשארו בחוץ. בין היתר נכתב שם כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים".
בהקשר הזה, ראוי להפריד באופן ברור בין הקצאת המשאבים לטובת הטיפול במפונים לבין הגיהנום הבירוקרטי שהיה עליהם לעבור בדרך חזרה לשגרת חייהם. במילים אחרות, השופט מצא לא מאשים את המדינה בכך שזו לא הקצתה מספיק כסף לטובת העניין, אלא מפנה אצבע מאשימה אל עבר המנגנון הבירוקרטי הקלוקל והמסואב שמנע התקדמות מהירה יותר. בין יתר הקשיים שהעלו לאורך השנים התושבים שפונו ניתן למנות את המשא ומתן הממושך בין המדינה ליישובים הקולטים ואת הסחבת בדיונים של ועדות התכנון והבנייה.
לצד אלה, הועלתה גם לא מעט ביקורת על מנגנון הפיצוי אשר במסגרתו הועבר הכסף במזומן ישירות לידיהם של התושבים וזאת במקום להעביר חלק מהסכומים ישירות לגורמים הרלוונטיים. לשם המחשה, את הכסף עבור בניית מגורי הקבע יכלה המדינה להעביר ישירות לקבלנים המבצעים וזאת במקום להעביר את כל הכסף בבת אחת לידי המפונים שהשתמשו בו לטובת מימון ההוצאות השוטפות שלהם. אין ספק שהאחריות על אופן הוצאת הכספים מוטלת על המפונים עצמם – אך גם למדינה הייתה יותר משנה וחצי (מרגע ההכרזה על התכנית ועד למועד יישומה) על מנת לחשוב על מודל אחר ונכון יותר. סוף מעשה במחשבה תחילה.
באופן טבעי כל הבעיות הללו מעלות שאלות כבדות משקל בכל הנוגע לפינוי עתידי (חד-צדדי או במסגרת הסדר) משטחי יהודה ושומרון. מעבר לסקפטיות (בלשון המעטה) הטבעית שיחושו התושבים שיתבקשו לפנות את בתיהם, הרי שמהיכרותנו עם "תרבות הסמוך" וה-"יהיה בסדר" הישראלית סביר מאוד להניח שכל העיכובים והמחדלים פשוט יחזרו על עצמם. ניסיון העבר מלמד אותנו שאנחנו לא מצטיינים בהפקת לקחים.
למען הסר ספק, מפוני גוש קטיף וצפון השומרון אינם פושעים או כובשים משום שנוכחותם בחבלי הארץ הללו קיבלה רוח גבית ישירה או עקיפה, במפורש או בשתיקה, מכל ממשלות ישראל מאז 1967 – החל מממשלות הימין של בגין, שמיר ונתניהו וכלה בממשלות השמאל של רבין וברק. הפיכתם לפורעי חוק שהשתלטו על מקום מושבם הקודם כנגבים בלילה חוטאת למבחן המציאות.
לכן, סוגיית הטיפול במפוני ההתנתקות חייבת להטריד לא רק את אלה שרואים עצמם כנמנים על צדו הימני של המתרס הפוליטי. על כל קברניטי הממשלה הרלוונטיים לשנס מותניים ולסייע בהקדם בהתרת הפלונטר הבירוקרטי ארוך השנים. המחנאות האידיאולוגית לא תועיל לאיש כשעל הפרק עומדת סוגיה המחייבת פיתרון מהיר ככל הניתן.