מקובל לחשוב שהמשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים יקום וייפול על ההתנחלויות אבל זה פשוט לא נכון משום שעל השולחן מונחות שתי סוגיות הרבה יותר כבדות שעליהן יצטרכו הצדדים לתת את הדעת: זכות השיבה ועתידה של ירושלים. מבלי שיושג הסכם מסגרת שיתייחס לליבת הנושאים הללו, שקול המשא ומתן הנוכחי לבזבוז זמן משווע שיסתיים בדיוק כמו הסבבים שקדמו לו – ללא תוצאות.
באופן טבעי, בבית היהודי לא קיבלו את החדשות על התנעתו המחודשת של המשא ומתן בשלוות נפש אך בשלב הזה פרישתה משורות הקואליציה רחוקה מלהיות עובדה מוגמרת. הסיבה לכך היא שבנט עצמו בטוח שהמשא ומתן לא יתקדם לשום מקום ומכאן שוויתור על מקומו המכובד בקואליציה, ניתוק הברית עם "האח" לפיד ופינוי המקום למפלגת העבודה שרק מחכה להחליף את בנט ולהעניק רשת ביטחון לראש הממשלה – הן אופציות שפשוט לא באות בחשבון. בטח שלא בשלב הזה. מהבחינה הזו ראש הממשלה יכול להיות רגוע – לקואליציה שלו שלום.
ראש הממשלה לא צריך להיות מודאג מעתידה של הקואליציה שלו אך הסכמתו לשחרר אסירים עם דם על הידיים כחלק מהמשא ומתן היא כבר סיבה מספיק טובה לדאגה. גם אם מדובר באסירים שפשעו לפני זמן רב ועתידים בעוד מספר שנים להשתחרר הרי שעצם השחרור המוקדם כמוהו כאמירה עקרונית המעניקה לגיטימציה, ישירה או עקיפה, לביצוע פיגועים נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע. קל וחומר בכל הנוגע לאסירים שנשפטו למאסר עולם.
המשפחות השכולות שיקיריהן נרצחו על ידי המחבלים שצפויים לצאת לחופשי ירימו את קולם ויגישו עתירה לבג"ץ וגם אם במבחן התוצאה ההחלטה לא תשתנה, הרי שלכל הפחות הם ירגישו שהם לא קיבלו אותה כגזירה משמיים. באופן אישי המשקף את דעתי בלבד, אני יכול לומר הכוונה לשחרר אסירים היא טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה – כזו שראש הממשלה היה צריך להימנע ממנה בכל מחיר. הניסיון של ציפי לבני לגמד את משמעות ההחלטה ולמסגרה "בסך הכל" כשחרור אסירים שפשעו לפני תהליך אוסלו רק צפוי לייצר יותר אנטגוניזם.
את הכסף סופרים במדרגות
פתיחתו המחודשת של המשא ומתן היא בגדר חדשות נהדרות לציפי לבני שצפויה לתת את הטון בשלבים הראשונים של התהליך וזאת משום שכל משא ומתן דורש עבודת הכנה מאומצת מאחורי הקלעים בטרם מנהיגי שני הצדדים ייכנסו לחדר אחד. כעת, תוכל לבני להתמקד בנושא שבאמת מעניין אותה ושלשמו היא נכנסה לממשלה. אך אליה וקוץ בה, כישלון נוסף בשיחות צפוי לסתום את הגולל על הקריירה הפוליטית שלה אחת ולתמיד. במקרה של כישלון, הדרך משישה מנדטים לתהום הנשייה הפוליטי תהיה קצרה מאוד.
אבל עם כל הכבוד ללבני ולסאאב עריקאת שצפויים לעמוד בחזית המשא ומתן בשלב זה, המנדט האמיתי נמצא אך ורק בידיהם של הקברניטים הבכירים. בנימין נתניהו כבר סנדל את עצמו עת הכריז שכל הסכם יובא למשאל עם: מדובר בצעד מבורך מחד ומחושב פוליטית מאידך. אבו-מאזן מצדו שרוי באופוריה רגעית נוכח החלטת האיחוד מהשבוע שעבר, הוא מרגיש שגם אירופה, גם אובמה וגם המאזן הדמוגרפי עומדים לצדו. במובן הזה, גם המוטיבציה שלו להגיע להסכם רחוקה מלהיות גבוהה.
במזרח התיכון את הכסף סופרים במדרגות – בינתיים – שני הצדדים יתמקדו בעיקר בניסיון לגרום לצד השני להיראות כאחראים לכישלון המגעים.