הפעולות האחרונות בסוריה הן בעיקר פועל יוצא של אזלת היד הבינלאומית בכל הנוגע למניעת העברתו של הנשק "שובר השוויון" לידי חיזבאללה. לכולם ברור שכוח יוניפיל שהוקם אי שם ב-1978 על מנת לפקח על יישומן של ההחלטות שהתקבלו על ידי מועצת הביטחון של האו"ם לא מסוגל לספק את הסחורה כפי שמצופה ממנו, ומכאן שישראל נותרת פעם אחר פעם לבדה במערכה. אחת הסיבות שבגינן טרם נשמע גינוי רשמי של מזכ"ל האו"ם באן קי מון היא שהוא מבין שכל גינוי מסוג זה יתברר מבחינה תדמיתית כחרב פיפיות. אני מאמין כי הגינוי עוד יגיע, אבל לא עכשיו, הדבריים טריים מדי.
ארגון האומות המאוחדות הוקם ב-1945 עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. הארגון החדש היה למעשה ממשיך דרכו של חבר הלאומים הכושל שלא מנע את המלחמה. מקבלי ההחלטות העיקריים שדחפו להקמתו של האו"ם היו צ'רצ'יל ורוזוולט שראו בעיני רוחם ארגון שיפעל בשם עיקרון הביטחון הקולקטיבי. עיקרון הביטחון הקולקטיבי דומה במידה רבה לגרסה הבינלאומית-מדינית של "הלוייתן" מבית מדרשו של הובס: כל אחת מהמדינות החברות בארגון, תוותר על חלק מריבונותה ועצמאותה, וזאת בתמורה להתגייסות קולקטיבית של כלל המדינות בקהילה הבינלאומית במקרה ובו אחת המדינות תותקף בפועל או תיקלע למצב שבו היא צפויה להיות מותקפת.
כיום, והאמת היא שכבר מזמן, ברור שמהחזון של רוזוולט וצ'רצ'יל לא נותר דבר – וכי ארגון האומות המאוחדות הופך עם כל יום שעובר לפחות ופחות אפקטיבי – כזה המאלץ גם את המדינות החברות בו לפעול באופן עצמאי. לא בכדי כינה ג'ון בולטון, שגריר ארצות הברית באו"ם לשעבר את המוסד כ"היכל הצביעות העולמי" שהרי מדובר בארגון מושחת ומסואב שאבד עליו הכלח. מספיק להזכיר את כמות הגינויים הבלתי פרופורציונלית שהושמעה כלפי "התוקפנות הישראלית" מחד – אל מול השתיקה הרועמת שנשמעה היטב בהתייחס למקרים קשים בהרבה כדוגמת מלחמות האזרחים באפריקה או בסוריה מאידך על מנת להעניק לטענה זו משנה תוקף.
מה שהערבים אומרים בחדרי חדרים
הליגה הערבית הייתה לאחד מהארגונים הראשונים שהשמיעו גינוי חריף כלפי ישראל ואף פנתה למועצת הביטחון של האו"ם בתלונה רשמית על "הפרת ריבונותה של מדינה ערבית" מצדה של ישראל. בפועל, חברי הליגה הערבית יודעים היטב שהנשק שעלול היה להיות מופנה כלפי ישראל מחר – יהיה אותו הנשק שיופנה גם אליהם עצמם – מחרתיים.
למדינות הליגה הערבית אין כל בעיה להשמיע כלפי חוץ עוד גינוי אוטומטי וריק מתוכן כלפי ישראל וזאת במטרה להמשיך ולתחזק בתודעתם של תושביהן את דימוי האויב המשותף. הדימוי הזה הוא שמלכד, לכאורה בלבד כמובן, את תושבי המדינות הללו ומונע מהן להתעסק ביום-יום בשנאה התהומית בין הפלג השיעי לזה הסוני שהייתה מאז ומתמיד למנת חלקו של העולם הערבי. החזון הפאן-ערבי של נאצר אשר דיבר על אומה ערבית אחת אמנם קרם עור וגידים עם יציאתו לדרך של האיחוד בין סוריה ומצרים ב-1958, איחוד שנתן את האות ליצירתה של "הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"מ)", אך למען הסר ספק, האיחוד החזיק שלוש שנים בלבד.
לא ניתן להתכחש לטענה כי דעת הקהל הבינלאומית היא מרכיב חשוב, נוכח ובולט בהחלטות שמתקבלות מדי יום ביומו בכל מדינה באשר היא – בגדולות ובקטנות שבהן כאחד. עם זאת, אל נא למשרד החוץ הישראלי ולקברניטי המדינה להתרגש יתר על המידה מהגינויים הצפויים בכל הנוגע לסוריה.
אך טבעי הוא שכל מדינה תדאג בראש ובראשונה לאינטרסים שלה – ומכאן שיש דברים שצריכים להיאמר אך ורק בשביל הכותרת. אין לי ספק כי בחדרי חדרים, מרקל, באן קי מון ואפילו מורסי נשמעים אחרת לחלוטין. אחרי הכל, אין זה מקרה כי אחד הפתגמים השגורים ביותר בשפה הערבית הוא "על מילים אין משלמים מכס." עוד גינוי, עוד תלונה – זה בסדר – הם אומרים לעצמם- זה בחינם.