אחרי שהמערך ניצח בבחירות ב-1973, חודשיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נראה היה שהוא חסין בפני הפסדים. רבים מאיתנו לא האמינו לסקרים שניבאו כי ד"ש, בראשותו של יגאל ידין, תפגע קשות במערך, וכי הליכוד, בראשותו של מנחם בגין, שהפסיד בשבע מערכות קודמות, ינצח בבחירות הללו. במערכת העיתון "דבר" שעליה נמניתי, נערכה חלוקת תפקידים ערב הבחירות: העיתונאי הוותיק טדי פרויס אמור היה לראיין את המנצח הצפוי, שמעון פרס, ואילו עליי הוטל לנצח את המפסיד הנצחי, מנחם בגין.
אני מודה. הלילה ההוא, שבו הוכרז על המהפך, היה סוג של סוף העולם עבורי. לא האמנתי שהאיש הזה, הפופוליסט, זה שדיבר על הדם שיישפך בהפגנה מול הכנסת ב-1952 בנושא השילומים מגרמניה, זה שאופנועים הכריזו על בואו לאספות העם, זה שהתנגד לתכנית החלוקה ב-1947, ואשר אילו שמעו לו לא הייתה מדינת ישראל קמה שנה לאחר מכן, יהיה ראש ממשלת ישראל. מאד לא רציתי לראיין אותו למחרת, והלכתי לביתו הצנוע, מול בית ציוני אמריקה בתל-אביב, כמי שכפאו שד.
ד"ר אלי בן אלישר, שהיה אז דובר הליכוד, קיבל אותי במאור פנים בפתח הדירה, ואילו בגין עצמו, כחוש וחיוור אך קורן מאושר, קיבל אותי בזרועות פתוחות של ממש. הוא הסביר כי חשוב לו מאד שעיתון ההסתדרות שולח עיתונאי לראיין אותו, וכי הוא מקווה שיחסיו עם הציבור שהעיתון מייצג יהיו טובים. כהרגלו, הוא היה מנומס מאד, אדיב וג'נטלמן. זמן לא רב אחר כך הגיע אנואר סאדאת לנתב"ג, וחשבתי שבהלתי מבחירתו של בגין הייתה, אולי, משגה.
המיט עלינו אסון כלכלי
עשרים שנה אחרי מותו הוא נותר חידה, ממש כפי שפרישתו מן התפקיד נותרה חידה. מצד אחד – בנייה אינטנסיבית של התנחלויות, סיפוח רמת הגולן בחוק מזורז, מלחמה מיותרת בלבנון וכניעה לגחמותיו של אריאל שרון. מצד שני הוא הורס את העיר ימית, את הישוב באופירה (שארם א-שייח') ואת כל הישובים הישראליים בסיני, נסוג מכל חצי האי סיני (שטח שגודלו פי שלושה ממדינת ישראל) עד הסנטימטר האחרון, ועוד מפרז את השטח הישראלי הצמוד לגבול החדש עם מצרים. הוא מודה בקיומן של הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, מוכן להגיע עם הפלסטינים להסכם קבע בתוך חמש שנים ולדון איתם על כל הנושאים הרלבנטיים, לרבות ירושלים.
מצד אחד הוא נימוסי עד גיחוך, שולח נשיקות לידיהן של נשים (אבל לא מנשק את הידיים ממש). מצד שני הוא מתלהם, גם כלפי מנהיגים זרים, נואם של כיכרות היורד אל המכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי, משלהב אנשים, מגביר שנאה וחובב מושבע של פרובוקציות. מצד אחד צנוע, הגון, שאינו רוצה דבר לעצמו. מצד שני ציני עד אימה, ארסי לפעמים, וחוש ההומור העיקרי שלו הוא זלזול בזולת. מצד אחד התפאר בכלכלה הליברלית והפתוחה שלו, ומצד שני המיט עלינו את האסון הכלכלי של ראשית שנות השמונים ואת האינפלציה המטורפת, פשוט משום שלא הבין דבר בנושא זה, והותיר אותו בידי אנשים חסרי אחריות.
יכול להיות שהשילוב הזה יישאר חידה עוד שנים רבות. יכול להיות שמדובר בבגינים שונים בגילים שונים. כמנהיג צעיר היה נועז, נמהר ובוטה, וכמנהיג קשיש, חולה ושבע קרבות, איפשר לאחרים להשפיע עליו – דיין ווייצמן בהסכמי קמפ דייויד, שרון במלחמת לבנון. כך או כך, הוא בוודאי לא היה מנהיג מן השורה, ומעשיו – השליליים והחיוביים – חרגו מן הדיבורים, ועיצבו את מפתה של ישראל. את זה אי אפשר יהיה ליטול ממנו.