זה היה באביב 1999. מפלגת העבודה הייתה באופוזיציה, אהוד ברק עמד בראשה, בנימין נתניהו נחשב לראש ממשלה שעלול ליפול בבחירות הקרובות והבחירות נקבעו לחודש מאי. מתן וילנאי – הצנחן, בנו של הגיאוגרף המיתולוגי זאב וילנאי, האלוף, סגן הרמטכ"ל שהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל ואשר שאול מופז גבר עליו – השתחרר לא מכבר מצה"ל וחיפש את דרכו בחיים.
הוא בא אליי לשיחה פוליטית, ואמר שברצונו להשפיע. היו לו קשרים טובים עם נתניהו, אך הוא לא נמצא אידאולוגית בליכוד, והוא גם רחוק מאד מתפישת אביו המנוח, שמצא עצמו בערוב ימיו מקשט את רשימת "התחיה" לכנסת. היו אז בפניו אפשרויות שונות, ציבוריות ופרטיות, ואני אמרתי לו שהפוליטיקה זקוקה לאנשים טובים כמותו. עודדתי אותו להתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת, והוא הבטיח לשקול זאת ברצינות. לא חלף זמן רב, והוא אכן התייצב כמתמודד, ואף זכה בתמיכה רבה, בשל הילתו הצבאית, ותחושת רבים כי תפקיד הרמטכ"ל אכן נועד לו, ולא למופז.
בתפקידיו מטעם מפלגת העבודה לא אכזב. הוא עמד תמיד על שלו, לא עשה חיים קלים לאף אחד מראשי המפלגה הרבים, לא התכופף ולא ויתר. בדרך כלל היו אלו עמדות עקרוניות שייחדו אותו כמי שנמצא מעט מימין למרכז המפלגתי, אבל בוודאי לא בימין העמוק. כרבים מעמיתיו הקצינים בדימוס הוא התאפיין בענייניות ורצון לבחון כל נושא לגופו, תוך הימנעות ממחויבות לאידאולוגיות נוקשות או ממחויבויות אישיות מרחיקות לכת.
לא הייתה לו בעיה להצטרף לדבר שאיננו קיים
הליכתו עם אהוד ברק ל"עצמאות" לא הייתה בלתי צפויה. קודם לכן נאלץ להסתפק בתפקיד סגן שר, אחרי שהיה שר בממשלות אחדות, וכאן ניתנה לו הזדמנות לכהן כשר מלא באותה ממשלה. הוא לא נרתע משירות באותה ממשלה עם ליברמן וחבריו, ולכן לא נתקל בשום בעיה מצפונית קשה כאשר הפך מחדש לשר. "עצמאות"? גם הוא הבין שאין מדובר בדרך חדשה ובפילוג רעיוני, אבל לא חש בעיה מיוחדת להצטרף לדבר שאיננו קיים.
המשרד להגנת העורף הוא משרד שאינו צריך להתקיים. אבל בממשלה הגדולה ביותר בהיסטוריה הישראלית, אך פלא הוא שלא הקימו מחדש את משרד הכלכלה והתכנון (שבגין הקים לכבוד ידידו יעקב מרידור, ושכותב שורות אלה סגר אותו). נושא הגנת העורף הוא חלק בלתי נפרד ממשרד הביטחון, והפיצול אינו מועיל לאיש. וילנאי נטל על עצמו את התפקיד ביודעו כי אין לו הצדקה, והיום הוא פורש ממנו כדי למלא את תפקיד השגריר בסין.
בגיל שבו הדיפלומטים המקצועיים פורשים ממשרד החוץ, מצטרף אל שורות הדיפלומטיה הגנרל-המיניסטר, שאין לו כל הכשרה מקצועית לתפקיד, ושום רקע היכול להצדיק תרומה מיוחדת לאתגר החשוב הזה. וילנאי, שכולנו חייבים לו לא מעט על שירותו הצבאי, מסיים את כהונתו הפוליטית כג'ובניק, וחבל.