הזיכרון הקולקטיבי קצר, אבל מפלגת העבודה עמדה בפני שוקת שבורה לפני שנתיים. רבים ניבאו לה את סוף דרכה. בינואר 2011 הקים אהוד ברק את סיעת "עצמאות" עם עוד ארבעה חברי כנסת, והותיר אחריו שמונה חברי כנסת המומים במפלגת העבודה, שהסקרים חזו להם היעלמות. במשך חודשים אחדים עמד בראש "העבודה" מיכה חריש, שהצליח להחזיק ביחד את שמונת הפרלמנטרים, ולייצב מחדש את המפלגה הקורסת, ובספטמבר נבחרה יחימוביץ', לאחר שגברה על עמיר פרץ בהתמודדות ביניהם, והפכה ליו"ר מפלגת העבודה. אז עדיין לא קראו לכך "ראשה".
תחיית המתים
במשך 15 חדשים הצליחה לסחוף אחריה קבוצות חדשות, בעיקר צעירות, לייצר מחלוקות, להביע עמדות חד משמעיות, ולבנות אג'נדה חברתית ייחודית, שגרמה לרבים להטות לה אוזן ולהצטרף אליה. אפשר, כמובן לבקר אותה. התכנית הכלכלית שלה התבססה, במידה רבה, על העמקת גביית המיסים ומאבק בהון השחור, ואלו סעיפים שאפשר לייחס להם כל סכום, ואשר הם ריקים מתוכן אלא אם כן מסבירים בדיוק כיצד לנהל מאבק זה; התנהלותה האישית אינה פשוטה, והיא הרחיקה ממנה גם אנשים שביקשו לסייע לה ולהתקרב אליה, וההתמקדות בנושא החברתי בלבד יכולה הייתה להתאים למפלגה מגזרית ולא למפלגה שיש לה יומרה שלטונית. אבל אי אפשר להתעלם מעובדה אחת: שלי יחימוביץ' השיבה רוח חיים למפלגת העבודה.
יכול להיות שהציפיות היו גבוהות מדי. יכול להיות שאלמלא התמודדותה של ציפי לבני הייתה מפלגת העבודה הופכת למפלגה השנייה בגודלה, ומקבלת עשרים מנדטים ויותר. סביר להניח שאלמלא מרוצו של יאיר לפיד הייתה מפלגת העבודה נהנית מתמיכה גדולה יותר, אבל בנסיבות שנוצרו במערכת הבחירות האחרונה, הגדלת כוחה של מפלגת העבודה מ-13 מנדטים ל-15, לאחר הפילוג שהובל בידי מי שעמד בראשה, אהוד ברק, זהו הישג שאיש אינו יכול לבטלו, גם אם בסקרים ניבאו ל"עבודה" עוד שניים-שלושה מנדטים.
הקריאות להתפטרותה של יחימוביץ' מפתיעות ואינן מפתיעות. הן מפתיעות משום שמדובר, כמעט, במעשה של החייאת מתים, והיה צפוי שמישהו יביע הערכה על כך. הן אינן מפתיעות משום שבשנים האחרונות הפכה מפלגת העבודה לכזו הממנה את ראשיה כקבלני בחירות, ותובעת את החלפתם אם אינם מנפקים את "הסחורה". מן הראוי לאפשר ליחימוביץ' להנהיג את האופוזיציה ולבחון את יכולתה לזכות בתמיכה ציבורית אל מול הממשלה החדשה שתקום. הצלחתה בהצלת מפלגת העבודה מזכה אותה בהזדמנות הזו.