הוא מוציא את ערימת הדפים הענקית שהצטברה לו, אחרי חישובים סטטיסטיים מפרכים. הדפים הצהובים של ארתור מלאים במספרים. ולמרות שהוא מומחה לפיתוח תוכנות סטטיסטיות ממוחשבות, הוא תמיד מעדיף את העיפרון והמחק שלו. ובסוף כל החישובים, הקשקושים והמחיקות, שנראים יחד כמו דפי טיוטא של דוקטורנט למתמטיקה, מסתתר לו הסוד. זהו המספר הזוכה של ארתור. על פי המספר הזה, מפלגה קמה, נופלת, מתמזגת, מתפצלת או מתנפצת.
נתניהו וליברמן מביטים היטב על המספר שארתור הדגיש יפה יפה על הנייר, ומהנהנים בהסכמה. פינקלשטיין מיישר שוב את ערימת הדפים, מכניס לתיק ולוחץ את היד עד הפעם הבאה, לאחר השקת הרשימה המשותפת של "הליכוד ביתנו".
ארתור פינקלשטיין (67) יודע שהכל, בסופו של דבר, מסתכם במספרים. כבר 45 שנים שהוא יודע זאת, עוד מהימים שהיה סוקר צעיר עבור מועמדים שמרניים לסנאט בארה"ב. בעזרת הסקרים, שאותם פיתח לדרגת מיומנות נדירה, הוא מסוגל לנבא לא מעט ממה שיתרחש במערכת הבחירות הקרובה.
אפקט הפחד
בניגוד לרוב מנהלי הקמפיינים המוכרים, פינקלשטיין הוא אדם נוח ונחמד באופן יוצא דופן. מחייך תמידי, שדואג להשרות אווירה נעימה ורגועה סביבו. אבל כשמגיעים לניסוח המסרים, הוא יודע היטב מה יגרום ללחץ. מה יגרום לבהלה. מהו חלום האימים שלנו. כי הפחד, סובר פינקלשטיין, הוא הרגש החזק ביותר שיכול להרים את הישראלי המעוך מהכורסא השקועה שלו וללכת אל הקלפי להצביע, ואולי אפילו, גם לשנות את דעתו בדרך. והוא צודק.
אך הקמפיין הזכור ביותר של "דוקטור פחד" היה בשנת 1996, כשלימד אותנו ש"פרס יחלק את ירושלים". הסקרים עדיין הראו יתרון אדיר לראש ממשלת המעבר דאז, שזכה לפופולאריות עצומה אחרי רצח יצחק רבין ז"ל. אבל פינקלשטיין זיהה בסקרים שלו שלצד כל הפרמטרים האחרים שבהם הפגין חוזק, פרס נתפס חלש בשני תחומים עיקריים: שמירה על הביטחון ואמינות אישית.
הסיסמאות של פינקלשטיין הלמו בפרס וחתכו ממנו את האחוזים מדי יום. "אין ביטחון. אין שלום. אין סיבה להצביע פרס" חזרו והסבירו התשדירים הקצרים שהפכו למפחידים יותר עם הכותרת "פרס וערפאת – השילוב הזה מסוכן לישראל". וכשהגיעו תשדירי האוטובוסים המתפוצצים, עם העשן והפיח וזעקות הבכי ברקע, לפרס לא היה כל סיכוי.
מנהל הקמפיין שלו דאז, הפרסומאי הוותיק מושיק תאומים, לא הבין עם מי יש לו עסק. למען האמת, אף אחד לא הבין. כי בשנים האלה דאג ארתור פינקלשטיין לשמור על אנונימיות, עד כדי כך, ששום מערכת עיתון בעולם לא הצליחה למצוא תמונה אחת שלו לרפואה. החשאיות, היתה חלק מהעוצמה שלו.
המסתורין הזה, יש לומר, עיצב את דמותו של פינקלשטיין כמכשף של בחירות שמסוגל לעשות את הבלתי יאמן ולהפוך כל קערה על פיה. אבל היועץ וותיק רחוק מלהיות מושלם. בבחירות 1999 יעץ לנתניהו להגיע לעימות עם איציק מרדכי (ובלי ברק), אירוע שהחל את המומנטום השלילי שלו בקמפיין. הוא הודיע שנתניהו ינצח את ברק ב-3 אחוזים בבחירות 1999 ובמציאות הפסיד בפער של 12 אחוזים. הוא הימר שמופז ינצח את לבני בסיבוב הקודם ב-2008 וטעה, וכבר נרשמו לו כמה וכמה סנאטורים שנפלו לו במערכות הבחירות בארה"ב.
ואחרי כל הביקורת, פינקלשטיין הוא עדיין אחד הקמפיינרים המבריקים והמבוקשים שמפלגות הימין יכולות לאחל לעצמן. מדובר במערכת בחירות של איש אחד. בניגוד לצוותים אחרים שמכילים איש סקרים שמודד את הדופק, אסטרטג שמתווה קמפיין וקופירייטר שמתרגם את הכל לסיסמאות, ארתור מעורב בכל ועושה הכל בעצמו. במערכות בחירות גדולות, השילוב הזה שווה זהב.
סטנלי מחכה לארתור
כבר עשרות שנים שפינקלשטיין מדבר על ה-BASE, כלומר – בסיס המצביעים הטבעי של המועמד, וה-SWING, שהם הקולות המתנדנדים ועל הטכניקה שבניהול השניים: תחילה, גורפים את הקולות הטבעיים מה"בית" ורק אז מתחילים לפנות אל הקול הצף. ולכן, פינקלשטיין רואה בחבירה המשותפת של נתניהו וליברמן מהלך גאוני שמשלים את השלב הראשון בדייקנות. בשלב הבא, פינקלשטיין יכתיב מסרים שיפנו את הקול המתלבט, כלומר, ימתן את המסרים וירגיע את המתלבטים כמו שעשה ב-96 כשהבטיח שנתניהו יעשה שלום בטוח.
מנגד, על פי פינקלשטיין, כדי לנצח בבחירות, חייבים אויב. מוכרחים דמון. ולכן, הוא מכין לשלי יחימוביץ' קמפיין בלהות. כזה שיציג אותה כשמאל סהרורי שצועד יד ביד עם המפלגות הערביות, עם אספירציות קומוניסטיות-טרוצקיסטיות, שיהפכו את ישראל, על פי המסרים, למדינה בולשביקית של שביתות והפגנות ואנרכיה ברחובות. תחקירני הליכוד כבר שוקדים על הכנת "תיק יחימוביץ'" ובו ציטוטים שיתמכו בקמפיין הנגטיבי הזה, עוד מהימים שהיתה עיתונאית ופרשנית בקול ישראל. הציטוט שיוחס לה, בו סיפרה כי הצביעה בעבר למפלגת חד"ש –עוד יישלף שוב ושוב.
אלא שהפעם, ארתור יאלץ להתמודד מול סטנלי גרינברג. שוב. אותו גרינברג שהביס אותו בבחירות 99 כשניהל את הקמפיין של אהוד ברק וכעת עומד לצד יחימוביץ'. עכשיו, שניהם חוזרים אל הזירה, כמו בימים הטובים ההם. ובשלושת החודשים הקרובים אנחנו צפויים לחזות במלחמת גלדיאטורים בליגה בינלאומית בין שני יועצי ענק. וגורם שינסה להפריע באמצע – יחטוף על הראש משניהם: אם ציפי לבני תחליט להקים מפלגה, גרינברג יעשה לה את מה שעשה לאיציק מרדכי בבחירות 99 ויהפוך אותה ללא רלוונטית. אם אולמרט יחליט לרוץ, פינקלשטיין ידביק בו את תדמית השמאל שמוותר על ירושלים ויחבר אותה אל יחימוביץ' בעל כורחו. אבל אם אולמרט, לבני ולפיד יפתיעו, יתאחדו ויגייסו להם את ראובן אדלר המוכשר, נראה כאן מאבק משולש ואכזרי עוד יותר, שעוד יילמד בבתי ספר לתקשורת ברחבי העולם.
כמה ימים לפני ה-22 בינואר, לאחר פגישת העבודה האחרונה, ישאיר ארתור פינקלשטיין על שולחנו של נתניהו נייר עמדה ובו התחזית שלו לתוצאות בקלפיות. הוא לא יישאר כאן עד ליום הבחירות. הוא לא נוהג לעשות זאת, מכיוון שמבחינתו אין בך טעם – הקמפיין בשלב זה יהיה כבר גמור והתוצאה תהיה ידועה לו. סטנלי גרינברג יעשה כמוהו. כשישמעו על תוצאות הבחירות במשרד המהודר שלהם בארה"ב, הם יוכלו לסמן לעצמם עוד V על קמפיין במדינה זרה, או לחילופין לנסות לשכוח מהכישלון המקומי הקטן ולהמשיך אל הלקוח הבא הבינלאומי הבא.