מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של מהלך, שבסופו יוכל כל אזרח לצרוך כמה מים שרק ירצה, ובלבד שיוכל לשלם על כך את מלוא המחיר. כבר עכשיו עומדת ישראל במקום הראשון בעולם בכמות המים שהיא מתפילה (ביחס למספר האזרחים). שניים ממתקני ההתפלה שלנו מתחרים בתואר מתקן ההתפלה הגדול בעולם - חדרה עם 127 מליון קוב בשנה ואשקלון עם 120 מליון קוב בשנה.
אבל ב-2013 ההתנצחות ביניהם תהפוך להיסטוריה, כשמתקן ההתפלה בשורק יתחיל לפעול וישאיר את המתחרים הרחק מאחור עם תפוקה של 150 מליון קוב בשנה. אבל לא באתי לסקור את הצמיחה האקספוננציאלית של תחום ההתפלה, אלא רק לבוא ולומר שכמה שרק נבקש, ככה ייתנו.
מה המשמעות של זה? מה תג המחיר שמסתתר מאחורי המפעל הציוני המשגשג הזה? האם יאסר ערפאת מתהפך בקברו כשהוא רואה שהאיחולים שלו לאזרחי ישראל ש"ישתו את מי הים של עזה" מתממשים באופן המוזר הזה?
אבל יש מחיר להתפלה, והוא לא נמדד רק בעלות קוב מים לצרכן. נכון להיום חברת מקורות משתמשת בכ-6% מכלל יכולת ייצור החשמל של מדינת ישראל. רוב החשמל הזה הולך על שאיבה, שמירה על הלחץ בצינורות והובלת המים אל הצרכנים. אבל מפעלי ההתפלה צפויים להביא תוך עשור את צריכת האנרגיה של משק המים לגידול של עוד 5% מכלל ייצור החשמל בישראל. אלה מספרים מבהילים שהמשמעות שלהם היא עוד תחנת כוח בהספק של 600 מגה-וואט בשנה (לצורך השוואה, תחנת רידינג מייצרת 420 מגה-וואט בשנה).
ההשלכה השנייה היא כמויות התמלחת העצומות שמפעלי ההתפלה מזרימים ויזרימו אל הים. אגן הים התיכון אינו האוקיינוס האטלנטי, וצינורות ההזרמה של התמלחת אל הים חודרים למרחק של מאות בודדות של מטרים מהחוף. עד היום עוד לא נעשה מחקר ראוי אחד שיחזה מה יקרה לדגה ולמגוון יצורים ימיים אחרים שלחופי ישראל ושכנותיה.
אפילו בויזה הבינו את זה
התנועה הירוקה מתחלקת לשני זרמים עיקריים. האמיצים בוחנים כל דרך למחזר, לשמשב (להשתמש שוב) ולחסוך בפסולת. הזרם השני, האמיץ יותר לטעמי, טוען כי הבעיה מתחילה בתרבות הצריכה ההולכת ומתגברת. כלומר, יש לטפל בצורך עצמו ולא בתוצאות העגומות שהוא מביא עלינו. אפילו הפרסומאים של חברת ויזה כ.א.ל הבינו שהסלוגן "לרצות יותר" הוא כבר פאסה ושינו אותו - תאמינו או לא - ל"לחיות נכון".
אז אם אנחנו רוצים להתחבר לקבוצה השנייה, אנחנו צריכים לבדוק מה באמת אנחנו בוחרים לעשות עם כל המים האלה. יש לי ניחוש שבעוד לא הרבה שנים, העובדה שהאדם נהג לזרוק 5-8 ליטרים של מי שתייה בכל פעם שהוא הטיל באסלה 300 סמ"ק של שתן, תעורר גיחוך. אז יש לי רעיון קטן שאני משתדל ליישם מתי שרק מתאפשר לי. תמיד אהבתי לעשות את זה, והיום, יותר מתמיד יש לי גם אג'נדה שלמה מאחוריי. כשבא לי להשתין, אני מחפש עץ.
בישראל חיים כשלושה וחצי מליון גברים שמשתינים בערך חמש פעמים ביום, ומדיחים לפיכך כ-30 ליטרים של מים לביוב. בחישוב פשוט, מדי יום מבוזבזים יותר מ-100,000 קוב ובשנה כ-38 מליון קוב - בערך התפוקה של מתקן ההתפלה בחוף פלמחים. תחשבו על זה: מתקן התפלה שלם רק בגלל שהגברים בישראל משתינים באסלה ולא מחפשים איזה עץ.
גילוי נאות: הכתבה פונה לגברים ולא לנשים מטעמים מובנים, אולם אם גם את בוחרת להטיל את מימייך תחת עץ או שיח במקום באסלה, אני מברך אותך על כך.