כולנו מכירים את החנויות של "הכל בשני שקל", חנויות שהן גיבוב של כל מיני מוצרי פלסטיק שמיוצרים בסין. אני נמנע מהחנויות האלה בעקבות המחשבה הבאה: אם אני קונה מוצר בשני שקלים, כמה מרוויח הפועל הסיני שייצר אותו? אם לוקחים בחשבון את התובלה בתוך סין וממנה לישראל, את הרווח של היבואן, של היצואן, של בעלי המפעל... כמה משני השקלים נותר בידיו של הפועל הסיני?
כמובן, אפשר לומר: "מ'כפת לי מהסיני? זה זול וזה מה שחשוב. הוא חי בסין ואני בישראל. וחוץ מזה, הוא חי בארץ מאוד זולה. לך תדע, אולי בשתי האגורות שנשארות לו הוא יכול לקנות בית? ואם אנחנו לא נקנה, אז לא תהיה לו עבודה. אני בעצם עוזר לו". תמיד אפשר להרגיע את המצפון במלל.
אבל מתברר שגם בישראל יש "סינים". אני לא מדבר על מהגרי עבודה, אלא על פועלי הייצור בני ארצנו. וכוונתי היא לא רק לפועלי ייצור החלב ומוצרי היסוד האחרים, אלא גם לסופרות וסופרים.
הולכים למבצע?
אומרים לנו שספרים הם דבר אחר. הם אינם מוצר; הם תרבות, הם שאר רוח. אני מסכים עם זה, כמובן, כי אני סופר ואני כותב את ספרַי בדם לבי. אבל נראה שאני תמים. הנה, לאחרונה פרסמתי ספר ושוב קיבלתי מהמו"ל את הטלפון הקבוע שבו הסביר לי שאין ברירה, חייבים להצטרף למבצע התורן. אחרת, ספרַי ייעלמו ממדפי החנויות, אמר לי בקול מעט נפחד. הוא הזכיר לי שאמנם אקבל פרוטות על כל ספר שיימכר, אבל הבחירה היא בין פרוטות ובין לא כלום. למרות זאת הסכמתי רק להנחת שבוע הספר רגילה.
כמו בכל קנייה הצרכנים מבקשים אחר המחיר הזול. האם פועל הייצור יוכל להתפרנס? לשרוד? להוסיף לייצר את המוצר? על זה נחשוב בהזדמנות אחרת. עכשיו תנו לנו ארבעה ספרים במאה (סליחה, ב-99 שקלים).
עם זאת, אין לי שום כוונה לעורר נקיפות מצפון. אני רוצה להראות שלמעשה הזול מאוד מאוד יקר. בזמן שאנחנו כצרכנים מתלהבים ממבצעי הקסם ברשתות שיווק הספרים, אנחנו בעצם נעשקים מכל כיוון אחר.
מה נשאר לתרבות?
כשמדובר במוצרי יסוד כגון חשמל, מים, דלק ומזון, לא תמצאו "ארבעה במאה", אלא בעלי מאה שמשלשלים לכיסם ממון. הפועלים והעובדים הפשוטים תמיד יוצאים נפסדים. החברות הגדולות יודעות גם שכצרכנים אין לנו ברירה – לא נפסיק לצרוך חשמל, מים, דלק, מזון. לכן בתחומים האלה אין תחרות ואין מבצע. יש רק עליית מחירים.
אחרי שנעשקנו בחשבונות החודשיים ובסופרמרקט (כי המכולת נסגרה כבר מזמן), מה נותר בכיסנו עבור בידור, תרבות ורוח? מה נשאר עבור ספרים, הצגות וקולנוע? כלום - אלא אם יוצעו לנו במחירי רצפה. לכן רשתות שיווק הספרים מורידות מחירים. כצרכנים אנחנו אולי נרגשים ממבצעי הקסם שהן מציעות, אבל אנחנו הכלב הנעשק שזרקו לו עצם. את הבשר אכל הארי.
בעת שהרשתות מורידות מחירים, גם הסינים החדשים – כלומר, הסופרים והסופרות, המתרגמות והמתרגמים, המעצבים והמעצבות, העורכים והעורכות – נעשקים. העניין הוא ש"הסינים החדשים" אינם חיים בסין, גם לא בארץ כוש. הם לא יוכלו לרכוש בית בשתי אגורות או אפילו לגמור את החודש כשכל שנותר להם ממכירת ספר הוא לעתים קרובות שקל אחד.
למי אכפת מהקטנים?
ומה עושה המדינה שאמורה להגן על אזרחיה? כשמדובר במוצרים הכרחיים, המדינה יודעת לא להתערב, להתקפל ולהנציח את העוול שנעשה גם לצרכנים וגם לפועלי הייצור. אבל בניגוד לחברות הגדולות, העסקים בשוק הספרים אינם זוכים להגנת הממשלה. מצד אחד, מי רוצה להתעסק עם הטייקונים? ומצד שני, למי אכפת מבעלי עסקים קטנים כמו ההוצאות לאור הבינוניות והקטנות? למי אכפת מבעלי מלאכה פשוטים שמנסים להתפרנס ממקצועם? נכון, כמו בכל משלח יד, אחדים מצליחים יותר ואחרים פחות. אבל האם ייתכן וסביר שבתחום מקצועי מסוים לאף אחד לא תהיה אפשרות להתפרנס?
תפקידה של הממשלה אינו להגן אך ורק על הצרכן, אלא גם על פועלי הייצור. במקרים כה קיצוניים של עוול, כמו במצב שוק הספרים כיום, על הממשלה להתערב ולהתוות את האיזון בין השניים. על הממשלה להגן גם על העובדים. כפי שנקבע שכר מינימום לכל עובד בישראל, יש לקבוע שכר מינימום לסופרים ושותפיהם ליצירה.
אבל אל תצפו מהממשלה הנוכחית לעשות את השינוי הנדרש, כי זה מצריך פעולה נרחבת: זה מצריך שפועלי תנובה והחברות הגדולות האחרות יקבלו את מה שמגיע להם. וזה מצריך שאנחנו נקבל את המחיר שמגיע לנו. אז ייוותרו בידינו מעות לשלם מחיר הגון על ספרים ועל תרבות בכלל, שהרי הם זכותו של כל אדם. בינתיים הממשלה בוחרת דווקא להעלות את המע"מ ולשוב ולסחוט אותנו, האנשים שמתאמצים כדי לסגור את החודש. למה להתעסק עם החברות הגדולות ובעלי המאה?
לאחרונה התפרסם "הרפתקאות דוד אריה ביערות הסהרה", ספרו החדש של ינץ לוי. לקריאת הרפתקה מתוך הספר לחצו כאן
>> הטור הקודם שלי: אורלי קסטל בלום היא גן ציבורי
>> יאיר גת: 20 דברים שלמדתי ממירי רגב