למען ההגינות, אציין שהתכנון היה כזה מלכתחילה. לעבור לשנה של התמחות בעיר, ולחזור למרכז עם תובנות לגבי האפשרות לחיות בהמשך החיים בעיר שבה הייתי מאוהב אפילו בלי להכיר אותה. אז אם זה משנה במשהו למישהו, הנה כמה תובנות משנה של חיים בעיר הבירה שלנו, אחרי מגורים קודמים בחיפה ובמרכז הארץ.
כמו בכל אהבה בריאה (או שלא), זה נפתח בהתרגשות גדולה. למרות נסיבות אישיות לא פשוטות שהיו לי שליוו את הכניסה לעיר והורידו באופן טבעי את ההתרגשות של המעבר אליה, בכל זאת הייתה התרגשות של ממש עם כל כניסה בשעריה דרך גשר המיתרים המפורסם. יש בה משהו, בעיר הזאת. משהו באוויר שמוציא ממך את הרוחניות שנעלמה ונאלמת בחיי היום יום. ההיסטוריה שלה, האופי המיוחד של האנשים. עיר בלי אופי תל אביבי, שלפעמים זה טוב. פחות מנוכרת, פחות תחרותית, וסליחה מראש על ההכללות. הבעיה היא שכמו בכל אהבה, כמעט, לצערנו, אחרי ההתרגשות הראשונית אתה מגלה את הבעיות שקיימות בקשר.
אני יושב וכותב את זה עכשיו, וכמעט שוכח שהדעה שלי על העיר השתנתה בפרק זמן כל כך קצר. כמו בכל אהבה, ברגע שהמחיצה הדמיונית הזאת שמפרידה בין ההתאהבות הראשונית למציאות נעלמת, אתה רואה את הדברים באופן מפוכח יותר. למרות תיאור ההתרגשות הכנה, הרי, זה לא שלא ידעתי למה אני נכנס. הסיסמאות על האלימות בעיר, על ההתחרדות שלה ועל האווירה הרעה והצעירים שעוזבים לא היו זרות לי. ידעתי עליהן קודם לכן. ההבדל הוא שעכשיו אני גם יודע על בשרי מה המשמעות של לחיות בתוך הסיסמאות. סיסמאות שאמנם לא זהות למציאות, שכן העיר במצב שהוא לטעמי הרבה יותר טוב מן התדמית הציבורית שיש לה, אך גם בכל זאת לא מאוד רחוקות ממנה.
אלימות ללא סיבה
אני יכול לספר על הטרדות על בסיס יום יומי כלפי בחורות (בגבעה הצרפתית בעיקר, אך גם ברחבי העיר, כשיש לכך - אגב - סקר של אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית שקובע ש-82% מן הסטודנטיות דיווחו שהוטרדו).
יש גם חשש מסוים לביטחון האישי של גברים שכן לבחורות שורקים וצועקים אבל הגברים נמצאים בסכנת דקירה. אותי באופן אישי קיללו ברחוב במרכז העיר על לא עוול בכפי (ובלי היכרות מוקדמת, יש לציין). סתם כך, ליד אחת מתחנות הרכבת הקלה, שלושה צעירים התחילו לקלל אותי בכל מיני קללות בשפה הערבית שלא צריך לציין כאן. לא מדובר במחזה נדיר, כשאלימות מן הסוג הזה וחמורה יותר מתרחשת לנגד עיני מי שגר בעיר. אחרי חברתי באותה תקופה, כשלא הלכנו ביחד, מישהו פשוט הלך וקרא לה קריאות. קרא לה, המשיכה ללכת, הגבירה את קצב ההליכה, וכך גם הוא. עד שהגיעו למקום בו היו אנשים.
אני יכול להתייחס גם למאבק שהתנהל בשכונה שבה גרתי בין חרדים לחילונים על השליטה בוועד השכונה (שלה יש השפעות ממשיות על חיי היום יום של התושבים). אין ספק שחיי הלילה פחות מוצלחים מאלו התל אביביים, אך הם לא רעים בכלל ומבחינתי לפחות זה לא שיקול מכריע.
הידע הזה שנוסף לי מעלה את ההתלבטות, את השאלה הגדולה: האם יהיה שווה להיאבק בעתיד על האהבה הזאת לעיר שאני עדיין אוהב, שמתנגשת עם מציאות שגורמת לחיים בה להיות מאוד לא סבירים לבן אדם שבסך הכול מחפש מקום לחיות בו. מקום שאפשר לחיות בו בלי הצורך להיאבק ביום יום על הצביון של שכונת המגורים שלי. מקום מוגן, בטוח, נעים למחיה שמאפשר לסגנון החיים שלי (השגרתי, יש לומר) להתקיים בשלום.
התוצאה של המגרעות שצוינו היא בסופו של דבר חיי יום יום לא פשוטים לאדם צעיר (וגם לאדם מבוגר) עם ערכים ליברליים, שלמרות אידיאליים ציוניים וערכים לא בטוח שהוא מוכן להקריב את חיי היום יום שלו, שבמילים אחרות הכוונה היא לחיים שלו, בשביל עיר שהוא אוהב אבל לא לגמרי מחזירה לו אהבה.
בדרך כלל בטורים מן הסוג הזה מקובל להכניס סיום נחרץ, אבל אני עדיין לא יודע מה יהיה הסיום במקרה הזה. האם אבחר לחזור לפרק זמן ארוך יותר, או אולי אשתקע במרכז. במובנים רבים זה מאבק קלאסי נוסף בין הלב לראש.