אתמול עלה קמפיין חדש בערוץ 2, ערוץ 10 וגם בתחנות הרדיו האזוריות בו עובדי "מעריב" מחליטים לעשות מעשה כדי להגן על מקום עבודתם ו"פונים אל הלב שלכם" - בבקשה שתקנו את העיתון. אבל אם שופטים לפי הטוקבקים שנכתבים בכל הידיעות על המצב האנוש של העיתון – זה ממש לא הולך להיות להם קל.
מעבר על התגובות בטוקבקים יכול לאשר את מה שרובנו יודעים כבר די הרבה זמן: רובו של הציבור לא אוהב את מעריב. העיתון ה"שמאלני" נמצא על סף סגירה, והטוקבקיסטים מתחרים בינם לבין עצמם מי יהיה שנון יותר בתגובות נגד "העיתונאים עוכרי ישראל". כנראה שיש אמת, לפחות בחלק מהביקורת הציבורית, על הטייה תקשורתית שמאלה. הבעיה היא שמי שמתמקד בזה מפספס את הדיון החשוב באמת, את השאלה האמיתית שצריך לשאול. אתם לא מבינים שזה רק שלב אחד בשרשרת שתוביל לכך שלא תדעו בכלל מה קורה משמאלכם ומימינכם, תרתי משמע?
אנחנו עם מלא ביקורת. הממשלה המושחתת, הפוליטיקאים המחורבנים, בעלי ההון האלה שלא מפסיקים לזיין אותנו בכיס, בתי המשפט המתנשאים והעיתונאים השמאלנים. כמעט כל זרוע ציבורית (שהתקשורת היא חלק בלתי נפרד ממנה) חוטפת מאיתנו, והפעם תורו של מעריב לספוג את נחת זרועו של הציבור הזועם, שקרא עיתון שלא אומר לו בדיוק את מה שהוא חושב (או שלא קורא אותו מסיבה זאת בדיוק).
אתם לא רוצים לקרוא את מעריב, זכותכם, אבל לפחות אל תשמחו על סגירתו ותבינו שזה לא ייגמר רק בזה. זה ממשיך גם בהארץ, שמצליח להיות אפילו יותר שנוא ממעריב, וזה ישאיר אותנו בסופו של דבר עם שני עיתונים בלבד במקרה הטוב. אני לא שותף לביקורת שיש לרבים על ישראל היום בנוגע לתמיכתו בביבי. האינטרסים שלו בעניין זה (ומבלי להתייחס כאן לבעייתיות במודל העסקי שלו) לפחות ברורים, גם אם מוסתרים ולא מוצהרים בכל שאר כלי התקשורת ישנם אינטרסים אחרים, וכל מי שלא חושב ככה הוא או אינטרסנט בעצמו או עיוור.
בדיוק מהסיבה הזאת אנחנו צריכים כמה שיותר עיתונים וכלי תקשורת. כדי שהעיתון שתומך באולמרט יתחרה בעיתון שתומך בביבי, כדי שהעיתון שתומך בטייקונים יתחרה בעיתון שתומך במעמדות החלשים יותר. הרי כל הביקורת הזאת על הממשלה, הפוליטיקאים, בתי המשפט וכל העולם כולו – צריכה מקום להתפרסם. כדי שהיא תתפרסם היא צריכה כלי תקשורת. זאת הסיבה שכל מי שהיום שמח מסגירתו של מעריב יתחרט על זה. כי כשהוא ירצה עיתון שיבקר דמויות שהוא לא תומך בהן, כבר לא יהיה לו כזה. זה בכלל לא עניין של הטייה פוליטית כאן, זה עניין של חשיפת האמת במלוא עליבותה.
אתם עוד תשלמו על זה
הסיבה להצלחה של מעריב לפני כמה עשרות שנים, לפחות לפי פרשנויות מובילות בתחום, נבעה מאופן הסיקור שלו את המציאות הארץ הישראלית כפי שרוב הציבור העדיף. זאת הסיבה להצלחה של כלי התקשורת המצליחים כיום, ולמען האמת – אין בכך שום דבר מפתיע. אנחנו קוראים את מי שאומר לנו בדיוק מה שאנחנו חושבים. אנחנו אוהבים לקרוא את מה שמחזק אותנו, וסולדים מעמדות שאנחנו לא מסכימים איתן. זה לא אומר שמתפקידו של עיתון לומר לציבור בדיוק את מה שהוא חושב. ומה אם הממשלה תתחלף, בניגוד לדעה השלטת כיום, האם גם אז נרצה תקשורת שמסקרת באופן אוהד רק את העמדות בהן אנו מאמינים?
התקשורת הישראלית צריכה לעשות חשבון נפש למה שונאים אותה כל כך. אלו לא רק העמדות הפוליטיות המובעות בה, זאת גם ההתנשאות התרבותית, בחלק מהמקרים, של מי שבטוחים שדבריהם הם דברי אלוהים חיים. מעריב דווקא נורא ניסה להתחבב, ובכך לטעמי הטעות שלו. הארץ, שגם הוא כידוע נמצא בקשיים (עליהם יש מחלוקת, בין וועד העיתונאים למו"ל שוקן), אפילו את זה לא עושה. מה שבטוח הוא, שהשנאה העיוורת הזאת כלפי אמצעי התקשורת, גם במונחי אינטרסים בלבד של כל אחד ואחד - תפגע בכם.
אבל אולי כאלה אנחנו. ממהרים לשנוא, לא ממהרים לחשוב. שמחים לאיד על כישלונם של אחרים, ממהרים לכתוב ולומר דברי ארס כלפי עיתונאים שגם אם אנו לא מסכימים איתם – אני מבטיח לכם שמטרות רובם חיוביות. החצים לא צריכים להיות מופנים כלפי העיתונאים, אלא כלפי המו"לים. זה לא טור עמדה רק בעד מעריב, אלא טור בעד תקשורת חופשית, במובן הריאלי שלה. אין תקשורת חופשית, לכולם יש אינטרסים. ככל שיהיו כמה שיותר בעלי אינטרסים תיחשף יותר אמת, וגם זה סוג של תקשורת חופשית. אתם עוד תתחרטו על כל השנאה הזאת.