ברשימות שמופיעים בהן אנשים ראויים (למשל: בליכוד ובעבודה – שקיימו פריימריז השבוע – אך גם במפלגות נוספות) השתרבבו לא מעט שמות של אנשים שפרסומם הציבורי הקנה להם את כניסתם לרשימה, בניגוד לאידאולוגיה סדורה או לחילופין עשייה מוכחת ורבת שנים בשטח. הם הולכים לתפוס נפח גדול מדי בכנסת הבאה.
אפשר לחלק את "רשימת המסתננים" לכנסת לשתי קבוצות: המפורסמים שחשיפתם הקנתה להם את כניסתם לרשימות מצד אחד, כאשר מצד שני יש את הפוליטיקאים שדילים הקנו להם את כניסתם. אלו וגם אלו, עשו את מה שהם יכולים לעשות במסגרת הדמוקרטיה כדי להיבחר ואי אפשר לבוא אליהם בטענות. הטענות צריכות לבוא כלפינו - כמתפקדים, מי שמתפקד, וכמצביעים פוטנציאליים בהמשך.
זה לא טור נגד מפלגת העבודה, שתוצאות הפריימריז שלה התפרסמו אחרונות. מדובר בתופעה חוצת מפלגות. זה גם לא טור שמכוון אישית נגד האנשים שנכנסו, שכן הם (ברובם) אנשים רציניים ומכובדים עם כוונות טובות (הבעיה היא שהיו ראויים יותר). זה טור נגדנו כחברה, בתור מי שבוחרים אנשים שמוצאים חן בעינינו במקום האנשים המתאימים יותר לתפקיד. הפריימריז, בניגוד לתחרויות פופולאריות כיתתיות בתיכון, נועדו להשפעה על מדיניות המדינה. ויותר מכך – על ניהולה.
מירב מיכאלי, מיקי רוזנטל (עבודה), יאיר לפיד ועופר שלח (יש עתיד) הם דוגמאות מייצגות למי שנבחרו בתחרות פופולאריות. הם הילדה היפה של הכיתה. לליכוד יש את הבעיות שלו, של דילים ושריונים שמביאים אנשים ראויים פחות לייצג אותנו. אחרי שנכנסתם כבר לטור בעקבות הכותרת, נאמר שיש הבדל בין בובליל והשמות הכתובים כאן. כולם עשו יותר בחייהם למען החברה הישראלית מלהשתתף באח גדול, כל אחד בעשייתו, אלא שזאת לא הבחינה הנכונה לבחירה של חברי כנסת.
עשו, אבל לא מספיק
הדרך הנכונה לבדוק את הדברים, לטעמי, היא לראות מי לא נכנסו במקומות ריאליים. ומדובר באנשים מוכרים פחות שעשו יותר. הרבה יותר. בליכוד מדובר באנשים כמו בני בגין, דן מרידור, אבי דיכטר ומיכאל איתן – ארבעה אנשים שאנו זקוקים להם בהנהגת המדינה. הם אמנם "שמות", אבל כאלו שעשו משהו בחייהם (ולא נבחרו בגלל דילים, וחמור מכך: בגלל שלא ניסו למצוא חן). במפלגת העבודה – חילי טרופר, עופר קורנפלד ואסתי קירמאיר הם שלושה שמות שנבחרו (כנראה) במקומות לא ריאליים. החוכמה, אם כך, היא להסתכל עליהם ולשאול למה הם לא שם. לא להתלהב מהבחירה של רוזנטל ומיכאלי, לפיד ושלח.
השמות שצוינו, לפחות במפלגת העבודה, לא מוכרים. יחסית. הם שלושתם אנשי עשייה מן השורה הראשונה, שפועלים ועושים ואתם בקושי יודעים על זה. הם לא יהיו איתנו, כנראה, בכנסת הבאה. סתיו שפיר נכנסה, ויש לה זכויות רבות במחאה האחרונה. גם אם לא מסכימים עם חלק מדבריה, וגם אם האידאולוגיה שלה לא לגמרי מגובשת, היא ראויה. העניין הוא שכשמדובר במשחק סכום אפס, לקירמאיר– שם מוכר פחות – עשייה מרובה יותר. מרובה יותר, אבל פחות באור הזרקורים.
שפיר, מיכאלי, רוזנטל והאחרים לא שונים בהרבה מיוסי בובליל. את ההבדלים המובנים שאין צורך להרחיב עליהם אתם תחליטו בעצמכם, אבל יש גם משותף אחד גדול: הם לא נבחרו על בסיס עשייתם רבם השנים למען הציבור הישראלי. אני לא טוען שלא עשו, אלא שלא עשו מספיק ושאת בחירתם צריך לייחס לשמם המוכר. הם נבחרו (בפריימריז) וייבחרו (בבחירות) בגלל שאתם מכירים אותם ואוהבים אותם, מי יותר ומי פחות.
אנו בוחרים פנים מוכרות ואהובות על פני אנשי אידאולוגיה ועשייה. איך אמר פעם ווינסטון צ'רצ'יל? "הטיעון הכי טוב נגד הדמוקרטיה הוא שיחה בת 5 דקות עם המצביע הממוצע". ואיך אמר שלום חנוך? "הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם".