בעמוד ענן ישבנו לנו מחוץ לעזה, מחכים לפקודה - וקראנו טוקבקים. שוטטנו בפייסבוק בזמן (המצומצם יחסית) שהיה בין אימון לתרגול. רובנו, אגב, היינו בעד להיכנס. גם אני. נדמה לי שמה שמפריע לי באמת הוא לא רק הטוקבקים. כמו בכל מועקה עמוקה ואמיתית, אתה כבר מתרגל לבעיה הגדולה ולכן מתעצבן מהסימפטום ולא מהבעיה עצמה, העמוקה, האמיתית והכבדה יותר. הבעיה היא חלוקת הנטל, בין מי שעושים ומי שמדברים. מי שצוחקים על זה שהולך לגולני כי הוא פראייר (ולרוב לא מתביישים לקרוא את קריאות "להיכנס בהם") ומי שהולך לגולני. זה המניע העמוק יותר לעצבים, זה מה שמפריע באמת בטוקבקים שמשקפים את הפער בין המדברים לעושים.
מקלידים מהבית בזמן שאנחנו שם
לא מדובר כאן בחרדים וגם לא בערבים, כמו שמקובל שיהיה בדיון פופוליסטי נוסף מן הסוג הזה. הפעם מדובר על אותו ציבור של חילונים שהחליט שהשירות הקרבי הוא לא לו. לא כי הוא לא יכול רפואית, לא כי הוא הולך לשרת שירות משמעותי אחר ביחידה אחרת, אלא פשוט כי בא לו להיות ג'ובניק, לעשות קצת כסף בזמן השירות ולהתבכיין למפקד שלו שהוא משתחרר שעה אחת מאוחר יותר ממה שהיה צריך. סוג השירות הזה, שלא לדבר על מי שבחרו להשתמט מסיבות לא ראויות, מאפשר לכתוב עוד טוקבקים ולהביע דעות מנומקות על איך שאפשר לשלוח אחרים למערכה. יש זמן, הרי.
ישבנו וקראנו אנשים אחרים קוראים מהבית להיכנס למבצע שסביר שיגרור השלכות לא מבוטלות. כל "השלכה" שכזאת היא בלתי מבוטלת. ברור שאין בכך כל כוונה לטעון שיש להימנע ממבצע צבאי בגלל שיש לכך השלכות. חשיבה שכזאת תהיה ילדותית ולא מציאותית, בטח באזורנו. ובכל זאת, ישבנו והקשבנו לכל החכמים שמקלידים במרץ מהבית בזמן שאנחנו שם. הסימפטום, כאמור, הוא הטוקבקים, הבעיה עמוקה הרבה יותר. אבל בכל זאת נהנינו להאזין.
מה המסקנה מכל הטענות הללו? קודם כל נתחיל ממה שלא צריך להסיק. אין כאן אף כוונה או המלצה להגביל את חופש הביטוי. לשמחתנו, אנחנו לא חיים במדינת צבא וכאן לא שוללים זכויות בסיסיות למי שלא נענה לצרכי השלטון ובוחר להתבטל במקום לתרום ולתת. לכן, אי אפשר (וטוב שכך, כמובן) לשלול את הזכויות של מי שבוחרים לתת פחות וחיים בזכות מי שבוחרים לתת יותר. אני מתנגד לכל צורה של שלילת חופש ביטוי, גם לשלילת דעתו של מי מתנגד לדעתי. אבל בחיי, אני מעדיף לשמוע את זהבה גלאון מסבירה אלף פעמים למה המבצע לא טוב לנו מאשר לשמוע אתכם, ואני פונה כאן לאותם כותבים ששולחים אחרים לעשות עבורם, אומרים בחוצפה שצריך להיכנס בהם.
מה המסקנה בכל זאת, אם כך? זה מגיע יותר בכיוון של בקשה לכיוון של אותם מטקבקים (שכבר אמרנו, הם רק הסימפטום לבעיה קשה יותר). הנה זה מגיע: אתם רק רוצים ליהנות מיוזמתם ועשייתם של אחרים? לפחות תהיו קצת בשקט, הגבילו את עצמכם, סתמו קצת.