לפני שאני מתחיל, תרשו לי לכתוב לעצמי טוקבק: "קנאי זקן, אפס, פתטי. אם החיים שלך היו מספיק מעניינים, היית מצטלם למחוברים במקום לכתוב עליה". זה בסדר, אני יודע שמה שיש לי להגיד על החיים האלה בקושי יכול להחזיק בלוג. תאמינו לי שעשיתי את מירב המאמצים להיות ראוי למצלמה משלי. רציתי לכתוב תסריטים כמו רן שריג, אבל אף אחד מהם לא הצליח כמו "רמזור" (אם אתם מתעקשים, אף אחד מהם לא הצליח לעבור לשלב שבו רואה אותו מישהו שמקבל החלטות). עבדתי שנים בעיתונות, אבל בגלגול הזה אין מצב שמישהו ייתן לי לערוך משהו, בטח לא את מוסף הארץ. מחמש עשרה דקות התהילה שהיו לי בהייטק לא נשאר לי מספיק, בטח לא בשביל דירה בתל-אביב ואישה שהיא גם בלונדינית וגם במאית כושלת כמו הגברת גרין. אני שותה המון, פחות מבוסי אבל המון, ועם זאת כישורי הכתיבה שלי מתמצים בחצאי עמודים בעיתון או בכמה מאות מילים באינטרנט. בייאושי שקלתי אפילו לפצוח בקריירה של ערס, אבל הבנים שלי רמזו לי שזה מאוחר מדי.
לסיכום: כל אחד מחמשת המחוברים הוא גבר ישראלי צעיר ממני, מוצלח ממני, עשיר ממני ובחלק גדול מהמקרים גם נראה טוב ממני. לואיס הוא גם ערס ממני. אם התחקירניות החרוצות היו מגרדות את תחתית ספרי הטלפונים שלהן, בהם מופיעים גברים בעלי כושר ביטוי שלא מפחדים ממצלמה (פעם התארחתי בתוכנית של נעמה מ"הישרדות"), הן לא היו מוצאות את המספר שלי. וגם אם הן היו מוצאות אותו, אני מניח שהייתי עף בשלב המיונים על בסיס חוסר עניין לציבור. עכשיו כשכולנו יודעים היכן אנחנו עומדים בקשר לקנאה מעוררת הרחמים שלי, בואו נסתכל לרגע על המאושרים שזכו לתעד את חייהם בזמן אמת ונבדוק מי באמת הרוויח את הרחמים שלכם.
מישהו ראה את חנה רטינוב?
לא צריך להיות מבין גדול בנפש האדם כדי להבין למה ערס בן שמונה עשרה יסכים לשתף פעולה עם תוכנית כזו. הוא ערס והוא בן שמונה עשרה. אבל כשמגיעים למחוברים המבוגרים יותר, אלה שעברו את השלושים, העסק נהיה קצת יותר מסובך. גברים מבוגרים צריכים לבחון את המשימות שהם לוקחים על עצמם על פי כמות הכסף, העניין והכבוד שהן יביאו להם. בואו נבדוק רגע מה יוצא למחוברים שלנו.
כסף? אני לא יודע כמה משלמים להם עבור התענוג, אבל אחרי הכל מדובר בערוץ נישה ולא נראה לי שאף מחובר עומד להיות מסודר בתום העונה. אגב, שמעתם מה עושות עכשיו המחוברות ליאת בר-און וחנה רטינוב למשל? יופי. כי גם אני לא. בניגוד ל"הישרדות", התחברות היא אפילו לא ערובה לקריירה טלוויזיונית בתוכנית בוקר. עניין? לקבל מצלמה ולתעד את עצמך יכול להיות עיסוק מעניין. כל מי שנסע לנופש עם משפחה וציוד צילום ביתי יודע עד כמה תיעוד עצמי יכול להיות מעניין - חצי יום גג. קשה לי להאמין שפצצות המוח היצירתיות הללו מוכנות להעסיק את עצמן מדי יום בקטנות כמו זוויות צילום, תאורה וחלוקת הוראות בימוי. אז מה נשאר לנו, הכבוד. האם ייתכן שכל מה שחסר לעורך מוסף הארץ, ולזה שהפך למיליונר בגיל 26, ולזוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ולתסריטאי המצליח זה כבוד? מה הם, ערסים בני שמונה עשרה?
רוצה להגיד משהו? דבר עם איצקו
לצערי התשובה היא כן. לא משנה כמה הם חזקים ומצליחים, בתוך תוכם כל המחוברים הם ערסים בני שמונה עשרה שימכרו את הטרגדיות האישיות, האחים הגבוליים, הנשים הרוטנות, הילדים המעצבנים וההורים הלא מתפקדים שלהם בשביל עוד כמה דקות מסך. יש לכם סיפורים לספר? בניגוד לרוב האוכלוסייה יש לכם מספיק דרכים לספר אותם, או לשלם למישהו שיספר אותם, או להכניס אותם לפה של איצקו. במקום זה אתם עומדים מאחורי זירות הפיגועים הרגשיות שלכם ומנפנפים למצלמה. "תראו אותי. אני קיים". אני מעשן, אני מזיין, אני שפוט, אני נכה רגשי, אני ערס ואני אעשה כל מה שהבמאי יבקש ממני כדי להתאים לפורמט.
כנראה שלא משנה כמה אתה מצליח, מבריק או מסודר, תמיד תרגיש שחסר לך משהו. תמיד תרגיש מיותר וממורמר. ואם זה לא מעורר רחמים, אני לא יודע מה כן.