את הבלוג הראשון שלי, "אוכל שתייה גבר", פתחתי בתחילת 2006. בימים ההם כתבתי ב"רייטינג" את "השותה", מדור יין ואלכוהול, וחיפשתי מקום לזרוק את החומרים שלא נכנסו לעיתון, בלי עורכים על הראש. בשנה וחצי שבהן הפעלתי את הבלוג פרסמתי לא מעט חומרים, פגשתי אנשים מעניינים, עצבנתי אותם ואפילו הצלחתי לעורר כמה מהומות. מאז הפוסט האחרון בסוף 2007 ועד היום, קרו ברשת המון דברים. היום מאות בלוגרים חובבי אוכל ושתייה יכולים להעלות את החומרים שלהם לרשת, בקצב שבו נפתחים סניפים של ארומה.
אין לי בעיה עם הכמות. להיפך. הבעיה שלי היא שאת רובם אני לא יכול לקרוא. רוצה לדעת למה אני לא קורא את בלוג האוכל שלך? תקראי (הטקסט מיועד לנשים וגברים. הפנייה בלשון נקבה היא בגלל שאם יש לך בלוג אוכל שאני לא קורא, רוב הסיכויים שאת נקבה).
את לא יודעת לכתוב
הטקסטים שלך נראים בדיוק כמו אלה של כתבת האוכל הנערצת עליך, אבל זה לא אומר כלום. כדי שהם יהיו ראויים לקריאה, כדאי שיהיה בהם לפחות פרט מקורי אחד או איזו תובנה. לצלם מנות, להעתיק תפריט, ולכתוב בסוף כל תיאור אהבתי/לא אהבתי, זו לא כתיבה, אפילו אם הטקסט נפתח במאה מילים על חברתך הטובה ט', חובבת החתולים שלא יודעת לחנות ברוורס. וחוץ מזה, ביקורות מעונבות יש בכל מקום. אם את לא מתפרעת ולא מצליחה לגרום לבלוג האוכל שלך להיות סקסי/ פאנקי/ קול, אני לא אגע בו אפילו עם עכבר אלחוטי.
את לא מבינה באוכל
נכון. את אוכלת מזון מוצק כבר כמה עשרות שנים, אבל זה לא הופך אותך למומחית - גם לא הקורס שלקחת בבית, "לעשות כסף מאוכל". את כבר נמצאת מול המסך? מה עם איזה גוגל קטן כדי לברר את המקור של המנה, מי המציא אותה ולמה קוראים לה כך. קצת גיאוגרפיה, היסטוריה, הקשרים. נכון, תהיה לך בעיה למצוא הקשרים בטקסט שעוסק בסלט קטן ומים מינרלים, אבל אם את באמת מקדישה את הזמן שלך לכתיבה על סלט ירוק ומים מינרלים, הקשרים זו הבעיה הכי קטנה שלך.
את כותבת כי הזמינו אותך
מודה, כתבתי כמה כאלה בחיי, אבל בשנים האחרונות כל משפט שבו מופיעה המילה "הוזמנתי" מעיף את היד שלי לאיקס ההוא בפינה העליונה של המסך. אנשים שקוראים לעצמם "מומחי שיווק במדיה חברתית" (ושאלוהים יעזור לי אם אני מבין מה זה) מזמינים בלוגרים למסעדות וברים כדי שיכתבו עליהם. מה שיוצא מהערבים הללו זה שורה של טקסטים זהים ותמונות שצולמו מאותה זווית בדיוק. זה שהוזמנת ושהשף אפילו יצא מהמטבח כדי לעשות לך כבוד אולי מדליק אותך. זה שאין הבדל בין מה שכתבת לבין מה שכתבו עשרים הבלוגרים שישבו לידך, לא מדליק אותי בכלל.
את כותבת על עצמך
יש לך חיים. אני בטוח שהם מרתקים אותך, כמו גם את חברתך נ', רוכבת אופני השטח הנמרצת והאם הטרייה. לי לעומת זאת אין כוח לקרוא על הקריירה שלך בהיי-טק, על הסיוט שעבר עלייך בבית המשפט או על היום בו איבדת את בתולייך לנתח רוסט ביף מדמם. פתחת בלוג אוכל, תתמקדי באוכל. אם ייצאו לך טקסטים סבירים, מי יודע, אולי בעתיד מישהו ימצא עניין גם בבתולים שלך.
את מחזיקה מעצמך
את לא יודעת לכתוב, לא מבינה באוכל, כותבת בדיוק כמו עוד מאתיים בלוגרים ומוסרת יותר מדי פרטים על עצמך? לא נורא, את לא היחידה. מה שמפריע לי זו העובדה שלמרות הכל, את מתייחסת לעצמך כאל בעלת תואר בלימודי קולינריה שהוציאה עשרה רבי מכר בתחום. תתחילי בקטן, תלמדי אוכל, אולי תיקחי גם איזה קורס בכתיבה. אחרי שתצליחי לעשות את זה כמו שצריך, תשלחי לינק.