אלמונים ריססו השבוע כתובות גרפיטי על השלטים המכוערים של פרויקט "גינדי תל-אביב", שעומד להיות מוקם בשטח שהיה פעם השוק הסיטונאי - שתי דקות הליכה מהדירה שלי. אני מקנא בכם, אלמונים יקרים. אם הייתי קצת יותר צעיר וקצת פחות פחדן הייתי שמח לרסס אתכם כתובות. אחר כך היינו לוקחים פטיש חמש קילו, מנטרלים את המאבטחים ומרסקים לרסיסים ממש קטנים את הזרקורים האלה שצועקים לשמיים: אנחנו כאן, יש לנו יותר כסף ממה שאתם יכולים לספור, ואנחנו נעשה איתו מה שאנחנו רוצים (כולל להשתלט על מעט האוויר שאתם נושמים).
תנו לי להגיד לכם משהו, כרישי נדל"ן מכוערים שכמותכם: למרות שככל הנראה לא יהיה לי מספיק אומץ לשים סוכר בדלק של הגנרטורים שלכם או לפנצ'ר לכם את המשאיות, אני לא מתכוון לוותר כל כך מהר על העיר שאני אוהב. את המחיר אני משלם כבר שנים, בארנונה, בזיהום וברעש, אבל לחיים בתל אביב יש כמה יתרונות, ששום דבר לא ישכנע אותי לוותר עליהם.
תחבורה
מתי תחבורה וחנייה בתל אביב הפכו ליתרון? ברגע שהם הפסיקו להיות בעיה. בשנים האחרונות יוצא לי לשבת מאחורי הגה בערך שלוש פעמים בחודש, ואף אחת מהן לא בכבישים עירוניים. עמידה בפקקים ו/או חיפושי חנייה משולים בעיניי למוות. בין מקומות העבודה, הבילוי והתרבות שלי מפרידות לכל היותר עשר דקות הליכה או שלוש דקות על הקטנוע. זה כל הרעיון בעיר, לא? שהכול קרוב. אם אתם מתעקשים לקרוא למגורים ב"רמות כפר-קאסם" פלוס לבילוי של שעתיים כל בוקר בפקקים בדרך לעבודה "איכות חיים", זכותכם. אבל אל תתעצבנו אחר כך שאין לכם חנייה.
חברים
אני מכיר טוב את כל הסיפורים האלה על הניכור העירוני, אפילו כתבתי כמה, אבל תנו לי לאכזב אתכם. תל אביב היא לא ניו יורק של ריד ולא מטרופוליס של לאנג. בסך הכל מדובר בשכונה קטנה על שפת הים התיכון.
ניסיתי לגור תקופה בפרברים. אני זוכר את הנשים המטופחות יורדות מרכבי השטח שלהן במיזעים מעוצבים, מנידות את האפים הקטנים בברכת שלום מסויגת. אחרי חמש עשרה שנה באותה שכונה באמצע העיר, אני לא יכול לרדת לקנות חלב בלי לברך לשלום לפחות חמישה אנשים, שניים מהם אפילו לחבק. יש כאן יותר ממקום אחד שבו כולם יודעים את השם שלך וכמה שבהם יודעים גם את הכתובת, מאותם ערבים שבהם הייתי שיכור מכדי להגיע הביתה בעצמי. אלה החברים שלי, ואין שום איכות חיים שמסוגלת להחליף אותם.
ילדים
"אתה באמת מגדל ילדים בתל-אביב?" אם היה לי שקל על כל פעם בה הפנו אלי את השאלה הזו, הייתי כבר מזמן עובר לצמוד קרקע בג'לג'וליה הירוקה. כן, אני מגדל ילדים בתל-אביב, והם לא מוכנים לשמוע על שום אפשרות אחרת, אפילו לא בצחוק.
אחת האשליות הגדולות של "סביוני איכות החיים" היא "ילדים משחקים בדשא". במציאות ילדים לא משחקים בדשא, הם משחקים בפלייסטיישן. רק כשהם גדלים קצת הם מתחילים להבין מה קורה בחוץ. ואז, לילדים עירוניים יש כל כך הרבה אפשרויות לעבוד וללמוד ולשחק ולהיחשף לתרבות ולהסתובב ברחובות אמיתיים, במקום בקניונים סטריליים. היתקלות יום יומית בעשירים ועניים, הומואים וסטרייטים, יפים ומכוערים תורמת להם הרבה יותר מאשר מגורים בשכונה של אנשי קבע, חצי מטר מהקו הירוק.
תרבות
כך וכך פעמים בחודש אני רואה סרטים והופעות, וגם יוצא אחר כך לאכול או לשתות משהו, בלי לדעת מתי, איפה ועם מי בילוי שכזה יכול להסתיים. אם היית גר ב"ברושי לוד הירוקה", לא הייתי מספיק כלום - כל יציאה כזו הייתה כרוכה בשעות של נסיעה, עמידה בפקקים וחיפוש חנייה. "את יודעת מה, בייבי", הייתי בטח אומר לאשתי, "בואי נישאר היום בבית. אני מבטיח לעשות לך נעים בגב".
חופש
היתרון הכי מופשט אבל הכי שווה של החיים בתל-אביב, הוא שהעיר מאפשרת לך להיות מי שאתה, בלי להסתתר או להעמיד פנים. אם זה חוקי ולא מפריע לשכנים, לך על זה. אם זה לא חוקי, תמצא דרך ללכת על זה. בדיוק את החופש הזה אני מתכוון לנצל כשיהיו כאן רק מגדלים חדשים, פרויקטים יקרים, מתחמי מותגים ואנשים עם כסף כמו שלא יהיה לי בחיים. בדיוק אז אנחנו, האנשים האמיתיים של העיר הזו, נצא להסתובב ביניהם לא מגולחים, לבושים בגופיות מרוטות וכפכפי אצבע, מחזיקים שקיות ניילון עם ירקות מהכרמל, כדי לקלקל את המסיבה הסגורה שלהם. אנחנו היינו כאן קודם, ויידרש הרבה יותר מכמה זרקורים צבעוניים כדי לגרום לנו ללכת מכאן.